ראיתי אותה כשהיא עמדה במרפסת. לא היה לי ברור אם היא שיכורה או נרגזת, אבל אין אחד שלא שמע אותה צועקת בכל בית המלון: ״הבן זונה הזה שבר לי את הלב!!!״
כמעט ואף אחד לא התייחס מסביב, רק כמה 'עושות סלפי ומכניסות את הבטן' הסיטו את מבטן לרגע מהעדשה, ערס אחד צעק לה לסתום,
ורק אני תהיתי למה היא זעקה את זה ככה – כל כך חזק לשמיים.
בסה"כ רציתי לשבת. לעשן סיגריה. קצת לא לחשוב. ואז במקום לחשוב על 'אפס דברים', חשבתי פעמיים והתחלתי לכתוב...

התחלתי לחשוב על הלב.
על איזה כואב זה שהוא נשבר, על כמה שזה סיוט ועל זה שזה אף פעם לא תופס אותך מוכן. 
ומי שיגיד אחרת הוא לא יותר מסתם שקרן.
זה לא בטבע שלנו להצליח להתכונן לרגע מכונן,
זה לא קורה עם כאב ובטח לא כשאתה מתאהב.
אבל כשמדובר בכאב, מהרגע שהוא חל ועד הרגע שהוא נפסק, אין לך מושג מה לעשות ואיך להתנהג.
משתדל לשדר עסקים כרגיל ואם אתה מאפשר לעצמך להתחיל משהו טוב- אתה אולי מצליח להפנים כמה רע היה לך.
כאב זה משהו שבא, מחתים כרטיס, ולא אומר מתי הוא הולך.
ואתה...
אתה נאלץ לחכות עד שיואיל בטובו לסגור את המשמרת על הרגשות שלך.
אז ההיא ממשיכה לצרוח ל'אלוהים יודע מי', ומרפסת מתחתיה נשברה למישהו זכוכית על הרגל.
ואני ממשיכה לכתוב ולחשוב על איברים ועל רגשות ועל זה שעדיף רגל מלב.
ברגל צ'יק-צ'ק מטפלים, הרי זה סדר פעולות קבוע וידוע.
לב, לעומת זאת, לא ניתן לחבישה מעשית, אבל אולי עם סביבה תומכת ו400 שקל לשעה בישיבה על כורסת הפסיכולוג, תמצא את הדרך לחבוש אותו בצורה רגשית.
חבל שאין איזה ח.ע רוסי שפועל טוב על לבבות. מי יודע? אולי הם היו נשברים פחות.

הבחורה מהמרפסת נכנסה חזרה לחדר, טרקה את דלת הזכוכית, וכשהתאמצתי להסתכל קצת יותר טוב ראיתי שהיא נכנסה למיטה.
זה אמנם מוזר להגיד את זה, אבל עם זה שצבט לי שהיא הלכה לישון ככה, גם מעט קינאתי בה. 
קינאתי בה כי היא הרגישה את הלב שלה.
ואז חשבתי על הלב שלי. שהוא מזמן לא פעם מהתרגשות, או נשבר מאהבה שחלפה.
זה מזוכיסטי לחשוב על זה, אבל תכל'ס, אין לך איך להתחמק מזה.
לא משנה באילו דרכים או נסיבות נפרדים מאדם, הרגש החיובי תמיד יהפך שלילי.
לפעמים אני חושבת איזה מזל יש ללב שיש לו כל כך הרבה חדרים. 
חדר אחד נכבה, אחד נדלק.
חדר אחד מכיל, אחד מאופק.
חדר אחד שנמנע ועוד חדר שחייב להיות לי, זה כזה שירגיש מהכל מסופק.
סיימתי עוד סיגריה, וממשיכה לכתוב על איברים ועל רגשות ועל זה שעדיף תחת מלב.
על זה שאני רוצה מישהו שדווקא כן יעניין לי את התחת, 
או שלפחות לא יסתובב ביום-יום שלו עם פרצוף כזה.
קולות שבי אומרים לא להתפשר על פחות בזמן שאנשים שהרגישו את הלב שלהם אומרים לי לנסות.
אולי לא הבינו שבמקרה שלי זה מוכרח להיות מישהו שיחד איתו אפשר לראות מתחת לכל המילים, מתחת לכל השכבות.

מדליקה עוד אחת וממשיכה לכתוב על איברים ועל רגשות ועל זה שבמקרה הזה, עדיף כבד מלב
חושבת שאולי עדיף לא לנבור, מוטב יהיה אם גם אפסיק עכשיו לכתוב.
הרי כל אדם לפעמים בורח קצת מהקיום שלו והולך לשתות משהו.
מי יודע, אולי יצא מזה משהו טוב?

// קים ביטי

Your email was successfully saved