"הרי את, מחורבשת לי, בטבעת זאת, עם שמעון, יעקב וישראל".

מאז שאני קטנה אני זוכרת את עצמי עם שמלת כלה,
נפוחה נפוחה,
אחת כזאת שארגיש איתה בנוח לא משנה באיזה מידה אהיה.
לצידי עומד גבר שצוחק ברגעים הכי מביכים, 
שהצליח לקלוע בול לטעם שלי ובייחוד למידה של האצבע שלי,
אדם עם לב גדול שלא מפסיק להעניק לאחרים.

מאז שאני קטנה אני זוכרת שראיתי אותו בדמיון שלי. 
איך אנחנו נוסעים בשבת בבוקר עם הילדים לפרדס בצפון וקוטפים קצת תפוזים,
ובגלל שאני נגעלת מהריח של הקליפה הוא מקלף בשבילי, מוציא גם את החרצנים,
עושה הכל כדי שיהיה לי טעים.
בין היתר גם אמרתי לעצמי שבטח אהיה אמא צעירה,
שאין מה לחפש יותר מדי ולהתבחבש עם סתם אנשים בחיי,
ושהכי טוב זה ללכת בדרך הבטוחה.

והיום אני כמעט בת 26, ואני מרגישה שמאז שאני גדולה אני כבר לא מצליחה לראות את שמלת הכלה, לא את השיניים הלבנות שלו, לא את הילדים רצים לי בפרדס וכנראה שאמא מ-מ-ש צעירה אני כבר לא אהיה.
שלא תבינו לא נכון. לא הפסקתי לראות את האהבה מגיעה אליי,
אני פשוט לא יודעת אם הקונספט הזה של חתונה, תוך שנייה ילדים וכל הבנאליות הזאת זה הדבר שבאמת נכון עבורי.

אני לא רואה את עצמי קופצת במסיבת רווקות עם איברי מין גבריים על הראש, 
וגם לא שותה אף לא צ'ייסר אחד בגלל איזה שאלון זוגיות שלא הצלחתי לעמוד בו, אז אין בכלל מה לדבר איתי על שלוש.
אני לא רואה את עצמי מזמינה לחתונה 500 איש ש435 מהם מעניינים לי ת'תחת וגם לא רואה את עצמי נותנת לאיזה רבנית שהייתה רקדנית על עמוד לפני שחזרה בתשובה ללמד אותי איך זה להיות אישה טובה.

ובאים כי לא נעים, ומוזמנים כי היה עבר שנשאר אי שם מאחור,
חוגגים עם אנשים שכנראה לקשר איתם לעולם לא תחזור.
והרי לא משנה באיזה סטורי אסתכל זה תמיד מתחיל ונגמר אותו הדבר.
רוצים להרים אבל ללא תנופה אמיתית,
כולן חזק על הבומרנג, על הסופר זום-אין הזה שהרעש שלו מלחיץ את השועלים.
קופצים באוויר ואז חוזרים למסכים,
מתנתקים לרגע מהמציאות כדי לחגוג את זה עם צופים אחרים.

והיום אני באמת מנסה לחשוב מה בדרך הוביל אותי לתובנה הזאת.
אולי מהפחד הזה להיות כמו כולם, להיות כמו עוד אותם השיבוטים האלה –
שהולכים אחרי הטרנדיות, 
אחרי ה"טינדריות", 
מתחתנים, "מתעברים",
ובעיקר מתרבים.

אני תוהה לעצמי איך דבר כ"כ עמוק הפך למסחרה שבה כולם העתקים לא מוצלחים במיוחד אחד של השני.
איך ה-דבר, ה-מיוחד, כבר לא כל כך מיוחד.
אני מרגישה שאני לא שם, משהו השתנה, משהו בקסם אבד .

אני רוצה שאצלי זה יהיה אחרת. שאחגוג אחרת. שאוהב עוד יותר אחרת.

בדרך שלי, שאני עדיין לא יודעת אותה,
עם אותו אחד שאין לי מושג מה שמו ואיפה הוא מסתובב בעולם,
אבל אם יש דבר שנשאר בי מאז שהייתי קטנה, זה שהדימיון שלי עף.
יש בי המון שאלות פתוחות ויד שלמדה כבר את כל החומר אבל לא מסוגלת לכתוב מילה על הדף.

בלי לדעת מה יהיו ההסדרים,
בין אם לחתום על איזה משהו, או לשבור את החוקים,
בין אם נלך על רשמיות, או שנזרום בטבעיות.
עבורי, שתיהן מחייבות.
אני חייבת להודות, אני מסוקרנת לגלות....

// קים ביטי

Your email was successfully saved