כל פעם מחדש אני איכשהו מצליחה להיקלע לשיחות האלה.
כן, זה נחמד, נעים ומחמיא. אבל מה כל זה שווה אם בסופו של דבר אני מרגישה רע?
רק רציתי לצאת לבלות, אני לא מבינה איך נפלה עליי עכשיו שיחה כבדה.
אני מודה שאני משתפת פעולה לא קטנה, אבל גם כשאני לא, איכשהו זה תמיד מגיע לאותו המקום. 

זה מתחיל בשאלה – ״איך את עדיין רווקה?!״ במין טון מעצבן כזה, עם עליית אוקטבה בסוף.
אין לי ממש כוח לענות, אז אני מחייכת בנחמדות, אבל לפעמים זה לא כ"כ עוזר לי ובכל זאת פותחים לי את הפנקס.
מדפדפים את ההתחלה כי היא לא חשובה ואת הימים שבהם חשבתי בצורה דפוקה, מעלים לי קצת זיכרונות לתודעה, ולבסוף, אם מתאמצים, מצליחים למצוא איזה ממצא. 

אני מקשיבה לאדם התורן שפתח את הפנקס ומקריא מתוכו את כל המסקנות, אולי יהיה סיכוי טוב למצוא בו נתון שאומר שיש מכנה משותף לכל הבבונים, ואם התמזל מזלי אולי יצאו לי מזה כמה עצות.
אך אני מקווה שהייתי מספיק קשובה לעצמי גם אז, ועוד יותר מקווה למצוא איזה סטיקר אופטימי בחלקו האחורי שיזכיר לי - ״את לא מאלה שמוותרות״.

ואז יש את השלב שאומרים לי: ״יש בך המון, אולי את מאיימת״, או שזה קשה להיות עם אחת שלרוב צודקת.
אולי זה לא תמיד סבבה בכל מקום להסתדר, או שאולי את בכלל מביאה איתך משהו אחר, לא ממהרת לאחר.
או שפשוט – את כנראה טובה מדי בשבילם.

בשלב הזה אני מתחילה רק לשמוע את הבחוץ ומתחילה להקשיב לבפנים, שבאמת ובתמים לא מצליח לפצח את הטבע הזה של אנשים, להגיד שאחרים טובים מדי בשביל להיות איתם.
מבחינתי לחשוב דבר כזה זה ממש להעז, בשילוב עם האומץ לאכזב (בעיקר את עצמך).
אנשים כל הזמן חושבים על הסוף עוד לפני שבכלל נתנו צ׳אנס להתחלה, נהיית כאן מן זמינות ריקנית כזאת, שכבר עושה לי בחילה.
הרים של אנשים שלא בנויים, יצאו לשיפוצים, לא מאפשרים לעצמם כלום, אולי כי הם ״לא בשיא״.
כאלה שטויות, זה כבר ממש עושה לי להקיא.

ויש גם כאלה שנמצאים במקום לא ברור, הייתי קוראת לזה ״המצב ה׳לימינלי׳ שמכתיב את הכל".
הם אותם אנשים שנמצאים על הקצה ולעולם לא יצליחו לראות את הטוב בשלמותו, כי הם פסיעה מליפול.
והרי איך אפשר לבחון את העולם אם לא בהסתכלות פנורמית של 360 מעלות? זה לא כמו להיות בקרקע, הפוקוס תמיד נעלם כשאתה אי שם, מביט מן הגבעות.
האם להיות שם עושה אתכם מאושרים, לפחות?

ואני חוזרת לתהות על קנקני, או אם לדייק – לתהות על 'פייסלי'.
אחרי ערב גדוש בשיחות אני מנסה באמת להבין למה הטבע הוא כזה דפוק ולמה קיים מישהו שמסתובב בעולם עם תחושה שיש אנשים יותר טובים ממנו. 
במקום להיות חופשי להרגיש, לעשות – איכשהו האדם תמיד ירצה את מה שמחליש אותו, או אם אדייק – לא מעצים אותו.

והרי, אם אדם ממוקד, אוהב את עצמו ובטוח במה שיש לו לתת, איך הוא יכול להגיד שיש בכלל מישהו שיותר טוב ממנו? 
ואם כבר הוא התבאס להבין שכן, שילך. שינסה להיות כמוהו. שיתמרכז.
שיסגור את הפנקס, גם אם לקחו לו אותו בכוח, וילך לפתוח אחד אחר.
טוב יותר, כזה שנותן לו הצ׳אנס אולי להיות עם אחת כמוה.
צ׳אנס כזה שבעבר הוא בטוח היה מוותר עליו.

// קים ביטי

Your email was successfully saved