לכולנו יש את מצבי הרוח האלה שתופסים אותנו כשאנחנו לבד, מהרהרים על היום שהיה, חושבים על מה קורה או מה לא קורה עכשיו. לכל אחד יש הקטע הזה שהוא מרגיש משהו ממש חזק אבל לא יודע להצביע מה הדבר. או יותר מזה, מצב שבו הוא עושה פעולה ולא יודע מה הניע אותו לעשות אותה.

וזה עוד יותר קשה כשמאמצים את החברים הרעים לחיקנו - השיפוט והתסכול.
ב״זכותם״ כל פעולה נעשית קשה יותר, גם ברמת הביצוע וגם ברמת האפטר-אפקט שלאחריו.
והם כאלה חוצפנים שהם אוהבים לשבת בדיוק במרכז של החדר, שכולם יסתכלו, שכולם יתוסכלו.
נוכחים בדיוק בהווה, בדיוק בעכשיו. באותו המקום שממנו אתה צריך להתקדם קדימה למקומות טובים אחרים.
הם מטשטשים, מסתירים ולא נותנים לי לראות את החברים האחרים שלי, שעם כמה שהם ילדותיים, לי, הם הכי פשוטים –
ככה וכלום.

ככה וכלום עושים לי את החיים קלילים יותר.
אני לא מצפה להם, הם פשוט מגיעים.
הם נותנים לי תשובות לכל כך הרבה מצבי רוח וסיטואציות בחיים שלי שכ״כ אהבתי לפרק, כמו קניבלית שאוכלת את הנשמה של עצמה.
חיים עם ככה וכלום זה לא להיות מותנה בדבר. לא לדחות על הסף תשובות חסרות פשר, לרצות את הכלום, לרצות את השקט ולא את הרעש של התירוצים בראש.

חיים שבהם מושגים ומשפטים כמו ״כלומניקית״ ו״אני לא מרגישה כלום״, לא הופכים להיות כאלה מתסכלים. הרי אי אפשר באמת לאורך כלללל החיים לא להצליח לעשות, לא להצליח לחשוב ולא להצליח להרגיש כלום.
בחיים עם ככה וכלום לא פותחים את ספרי ההיסטוריה של חיי ולא מוצאים סיבה או תירוץ לשום צעד או פעולה שעשיתי.
חיים שהכלום הוא בכלל לא ההפך מהכל, וככה לא תמיד חייבים להרגיש אשמה.

חיים שכאלה, שה״כלום״ הוא רק מצב ביניים, וש״ככה״ זה כן תשובה.
הייתי רוצה לחזור לרגע הזה ולשחזר אותו שוב ושוב ושוב בחיים שלי,
אותו רגע שהאיצו בי לצרוח, לבכות את מה שאני רוצה!
עד שאגיע לנקודה שאגיד לעצמי שאני בעצם, ככה בפשטות, לא צריכה ולא רוצה כלום.
וגם הרגשתי טוב. ולא חיפשתי לדעת למה.
אלו היו ה״כלום״ וה״ככה״ הכי טובים שהיו לי בחיי.
הם הצליחו לשכנע אותי שהם לא כאלה נוראיים,
אז אימצתי אותם אליי.

// קים ביטי

Your email was successfully saved