אני שונאת להיות לחוצה.
בכל פעם שאני קצת לחוצה אני מרגישה מנותקת מהסיטואציה. אני כאילו שם, אבל לא ממש שם.
השעות והדקות שלפני הלחץ הגדול גם הן אינטנסיביות, ואני משתדלת להעסיק את עצמי בלדבר עם מישהו בשביל לא לחשוב על זה.
ואז זה מגיע, רגע האמת שמרגיש כמו פינה קטנה שאני נדחקת לתוכה, וזה עניין של שניה עד שזה עולה לראש.

מתחיל להיות לי חם, זיעה קרה בידיים ומאותה נקודה אני פשוט לא מצליחה להתנהג בהיגיון. זה לא שאני מתפלפת או משהו, אבל אלו באמת רגעים מאוד מסוימים בהם אני מרגישה שאני מתנתקת, מתרגשת פיצוצים ואומרת לעצמי, אולי כדי לנסות להירגע, – ׳מאמי, זיופים וחירטוטים יתקבלו בברכה׳.

רגע האמת מביא איתו כל כך הרבה אינפורמציה שקשה לקלוט אותה בחושים, כי כשהחום בגוף עולה, כשהמוח מנותק קלות מהגולגולת, כשהלב הלך לפעום במקום אחר והפה מתייבש כאילו הוא לא שתה חצי ליטר מים לפני - זה משחק שהוא כבר גמור. ואתה צריך להוכיח את עצמך, להביא את עצמך, ולהשתדל גם לדבר ברור.
יצאתי מהאודישן הזה עם הלשון בחוץ ומחשבה אחת עברה לי בראש - איזה כיף זה אם פשוט היו כמה מצלמות נסתרות במקומות שלא ידעתי עליהם לפני, ורק אחרי שאתן טייק טוב מישהו יגלה לי איפה הן ואוכל לתת לבוחנים את הסרטים עם הגרסה הכי טובה שלי.

ואז התחלתי לחשוב שזה לא רק הלחץ שמשחק פה תפקיד, אני רוצה תמיד לצאת טוב. תמיד להביא אותה בשיחוק.
אולי גם בחיים אני מצפה שאנשים יהיו נוכחים ברגעים מסוימים וספציפיים ומסתירה את הרגעים הפחות טובים שלי?
מגישה את הסרט אחרי עריכה?
מי הן הדמויות בחיים שלי שאני נותנת להן לקרוא את הטקסט הראשוני?
ומה הקטע הזה של להיות כל פעם במיטבי?

אני שונאת להיות בסיטואציות כאלו, בהן האינטואיציה לא עובדת ולא מצליחה לשחק תפקיד בזמן אמת.
והבוחנים נשארים בוחנים, ואולי גם הם בכלל שחקנים שמלבישים על עצמם גרסאות מעולות של אנשים.
איך אוכל לדעת באמת מה הם חושבים עלי?
וכמה הלחץ שלי עלול להשפיע על ההחלטה שלהם לקבל אותי?

יצאתי בלי תשובות. אולי הלחץ הוציא ממני משהו אחר.
אולי גם קצת שיקרתי, אולי גם אני באתי בתחפושת.
הלחץ מוציא מאנשים דברים שונים. הם נעשים מבולבלים, מקצינים, שלא נאמר קצת שקרנים.
ואם נלך על קלישאה בטוחה – העולם במה, ואנחנו וואחד שחקנים.

// קים ביטי

Your email was successfully saved