״בעולם של אנשים אל תפחד לתת להם לראות את הצבעים האמיתיים שלך״. זו הייתה אחת המסקנות הכי חזקות שהגעתי אליה בזכות סדנה פורצת גבולות שעברתי לאחרונה.
נכנסתי אליה סקפטית, כמו עוד פעם מיני רבות שבהן לא האמנתי שמשהו שמתקיים בבועה ובסזיפיות כזאת אפשרי ליישום בחיי היום-יום. איך שהתחילה הסדנה הייתי צריכה להתמודד עם שקט להרבה זמן... וזה כבר לא בא לי טוב. השקט סגר אותי ישר ונכנסתי למוד אפור.

היה לי יותר נחמד בבית שלי, שם אף אחד לא בא אלי בשתיקות רועמות או באצבע מאשימה. אצבע כזאת שאני מקבלת מאנשים שאני בכלל לא מכירה, שאין להם מושג בשיט עלי... מה שהוביל אותי להיאטם לחלוטין. התעצבנתי על אמת. על זה שכל החיים זה ככה, על זה שתמיד יהיו אנשים עוינים מסביבנו. זה מתחיל מההוא שחותך בכביש, או מההיא שחושבת שהיא מכירה אותך טוב, זה ממשיך לאמא של מישהו ששכחה לגדל אותו, או שהיא חושבת שבגיל 30 תוכל להתחיל לעשות את זה סוף סוף וזה נגמר בעוינות שלנו כלפי עצמנו. כמה אנחנו מכתימים לנו כל כך הרבה רגעים. אנשים משוגעים.

ואז בא שוב עימות, גם כשכבר הגיע רגע טוב. נחתה ההבנה שלפעמים אני לא כזאת טובה במילים כמו שחשבתי, ואז הכל נצבע אדום. אני נלחמת בקרב עם כל מה שיש, ואפילו שלא ידעתי מה החוקיות של המשחק, רציתי לדעת מי נשאר מאחוריי כשהפסדתי. ולא המעטתי להסתכל לאחור ולראות מי נשאר במערכה. ככה אני. או ככה לפחות אני רוצה להגיד שהייתי. אחת שלא רואה בעיניים ומסתכלת לאחור לראות איך ולמה היא לא ניצחה, במקום להעריך את כל המשאבים והאנרגיות שהפעילה כדי לעשות את הכי טוב שלה.

והכעס, הו הכעס. החבר הקרוב-רחוק-שחור המניאק הזה. בא לך ב׳זצים׳ כאלה קטנים על אנשים בחיים, שמגרים לך את ההיגיון, שמסתכלים כל כך עקום, או כאלה שמנסים להוכיח אותך. ופתאום הוא הגיע משום מקום, כוח מתפרץ, בלי לדעת מה המטרה. אלוהים, איזה קשה זה לכעוס מבלי לדעת מה המטרה בכלל. והכאב שבא אחר כך בכלל לא מסביר פנים. הבנתי כמה כוח אפשר לתת לאנשים אחרים, איך אני נטענת איכשהו באורך פלא, גם שהסוללה התרוקנה מזמן, כמו בחיים. איזה דבר!

וברגע הכל נצבע ורוד, אתה מבין שהחיים שלך הם מתנה. אני הבנתי שכל יום שבו אני חיה, אני ניצלת. וגם ברגעים שאחרים בוחרים להציל אותי כשאני לא מצילה את עצמי, אני מוכרחה למצוא את הדרך להודות להם על זה. מה גם שאין דבר יותר טוב שתוכל ללמוד מאשר זה שאתה לא מוכן לשים את עצמך יותר במקום שהוא פחות מהראשון ברשימה.

ולכי תתחייבי לשתי מילים שהן רק שלך.
שתי מילים שהן אני, בצבע שלי, שמייצגות אותי. בדרך שבה אני מתביישת, זזה, מתייפחת, בדרך שבה בקושי הצלחתי להתנסח, בדרך בה הצלחתי לאהוב אנשים תוך פחות מ-24 שעות, בדרך שבה אני משתטה, מתעמתת, בדרך שבה אני אחת ולתמיד יכולה להתחיל לחשוב אחרת. פעם אחת ולתמיד באמת אחרת.

בדרך שבה השמיים נצבעים כחול ואין לי שום גבול. בדרך כזאת שאת כל הדפים אני רוצה לצבוע מחדש בלבן, כי מספיק בזבזו כאלה בלוחות חזון בסדנה. לקחת מכחול ולשרטט לאט לאט, להשתמש בצבעים שהם רק שלי. ויש כל כך הרבה מהם. אין ממה לפחד ויש כל כך הרבה דרכים לפתור. כל מה שצריך זה רק לצבוע את החיים בצבע שארצה לבחור.

// קים ביטי

Your email was successfully saved