יש לי שכן מבוגר ברחוב שאני מאוד אוהבת, אבל הוא תמיד פוגש אותי ושואל שאלות כשאני בדיוק ממהרת.
הוא תופס אותי בדיוק במצבי הרוח האלה שלא בא לי להגיד שלום, נופל עליי מהפינה של הרחוב משום מקום.
אבל הוא בן אדם כל כך נחמד שאי אפשר לא להיות נחמדים אליו חזרה.

לפני שבוע שמעתי שאשתו נפטרה, ואז ראיתי אותו מרחוק ברחוב ולא ניגשתי, אפילו שהייתי צריכה.
ניסיתי להתחמק קצת מהמבט שלו והרגשתי עם עצמי רע שאני מתחמקת ממנו. אבל הייתי שוב באותם מצבי רוח האלה - רק קיצוניים יותר.
כאב לי עליי, אבל לא כמו שכאב לו, אני יודעת.
אחרי שבוע כבר לא יכולתי להתחמק - וניגשתי. הוא סיפר לי שהיא מתה לו בידיים ושהם היו ביחד 55 שנה. כאב לי בלב וזה עורר שם משהו.
פרופורציות, אולי?

נראה לי שמעולם לא ראיתי אותו עצוב. והוא, שכל הזמן מיישר אלי מבט ואני זו שכל הזמן מתחמקת, הפעם הביט על הרצפה. ואני ניסיתי לחפש את העיניים שלו איפשהו, מבעד לברק שלהן.
אני מבינה שאני חייבת להתאפס. שאני לא יכולה להרשות לעצמי להתעצב ככה. שיש רגשות תהומיים הרבה יותר חזקים ממה שאני מרגישה עכשיו.
אולי הכל כבר בסדר בעצם, אז איך לא הצלחתי לראות את זה?
למה כשמגיע לי כאב לב הוא כ״כ כואב? למה הוא לא יכול להיות ׳כאבון׳?
איה אחד קטן כזה. ולסגור את הסיפור.

כמה ימים של בוקר בלי תיאבון.
כמה ימים טובים שבהם לא הצלחתי לחשוב על שום-דבר חיובי,
רגשות, אהבה, חיבור נשמתי, כל השיט הזה... הכל היה נראה לי סתמי והרגשתי אשמה שאני מרגישה ככה. הרגשתי אשמה שהרגשתי את הלב שלי.
האבן הכבידה על הלב ואני ניסיתי להבין מי מלכתחילה שם אותה שם. האבן לימים הפכה לסלע, שפשוט התבצר לו בחזה שלי, ואני רק רציתי להציץ לראות אם יש מישהו בסביבה שיוכל לקחת עליו אחריות. התעייפתי. וויתרתי.
ובעיקר השתגעתי.
וקיבלתי החלטה-
צריך לקום לקריאת ההשכמה.

היום הצלחתי לקום מהמיטה ולהגיד לעצמי בכנות - את הדבר הכי טוב שיש לך.
הכי טוב זה ככה. אין לך יותר ואין לך פחות. את מדויקת כמו שאת ואיפה שצריך.
אני קונטרול פריק ׳פר אקסלנס׳, אבל הפעם הלב שלי הגזים. וזה כי הוא לא אוהב רק את הריגוש, הוא בעיקר אוהב את ההתרגשות. כזאת שמביאה איתה עוד עולם שלם.

איפה שמתי את עצמי? איפה תלכי ולאן תחזרי?
היום התעוררתי מארץ לעולם לא, ומארץ הזאת, האחרת, השחורה, שלעולם לא ארצה לחזור אליה (לכן גם לא נתתי לה שום שם);
והבנתי שאני זה הכי טוב שאפשר,
ושאינטגריטי בין אנשים זה שם המשחק,
ומי שלא יודע לשחק אותו פשוט לא ראוי שאבזבז עליו משאבים שלמים של אנרגיה.
ועוד אנרגיה שהיא טובה.

היום התעוררתי לקריאת השכמה,
השכן שלי כבר לא ישוב להתאהב כל כך מהר, אבל אצלי, אצלי הכל עוד פתוח.
הסתכלתי בחלון ובפעם הראשונה ראיתי שהדשא שלי יותר ירוק משלו.
הכל עובר.

// קים ביטי

Your email was successfully saved