אולי באינדונזיה תהיה לי קצת אמנזיה, ואשכח מהשיגעון שקורה לי במדינה.
אולי רק שם, בבאלי, אעשה סוף סוף מה שבא לי, זה יתן לי באמת להרגיש כמו בחופשה.
ואם אולי אסע שוב לפרו, אצליח קצת לברוח מכל האנשים שלא מפסיקים לקיים כאן את מצוות ה׳פרו ורבו׳,
או אולי בפורטוגל ארגיש שקצת הוקל, על הלב, על הראש, על הלחץ להספיק לעשות.
אז טסתי לשם.

אני פריקית של טיולים שכרגע בגמילה ואני תמיד אוהבת לדעת מה אני עושה ולאן אני הולכת, אבל שירי די קבעה לי שהפעם אני משחררת שליטה.
מי שמכיר אותי מקרוב יודע כמה קשה לי לא לדעת מה קורה איתי מחר, עוד שעה... עכשיו!
הגענו לקונקשיין בטורקיה, סתמנו את הפה ארבע שעות, כי כל מה שראינו זה רק עיניים מתוך חריצים, ואז הגענו לפורטוגל.

שמש גדולה, מבנים מרשימים, אוכל טוב בכל פינה, אנשים שכל רצונם בחיים האלה הוא לעזור לך.
יין, בנפיקה, פסטל-דה-נטה ואבני רצפה שלא משתלבות, כך שכל כמה דקות מצאנו את עצמנו כמעט נופלות.
נכנסנו לדירה שווה בליסבון וממנה עברנו לדירה שווה אחרת בקאייקס. קילו ועוד קילו, מאנצ׳ ועוד מאנצ׳ ו7 אנשים שתופסים כל היום את הבטן מרוב צחוק, עד כדי כך שכבר הייתי בטוחה שתכף נגמרת לי המכסה.
ואז הגיעה הטיסה, צריך לחזור לארץ.
אבל בבית ספרנו תמיד הכל מסתיים בהזייה.

מזוודה על המטוס ורק שני פאוצ׳ים קטנים שמכילים ביחד 70 סנט, טבק שמספיק ל2/3 סיגריה ומסטיק בשביל הנחיתה. פתאום המסך של המושב של שירי התחיל להעלות עשן ואילץ אותנו לקום. ידענו שאנחנו רוצות להגיע לביזנס קלאס. שיר שוב הפתיעה בכישורי המשחק (הלא ממומשים) שלה והצהירה על חרדה מטיסות ושאנחנו חייבות לשבת ביחד. לא שחררו לנו ביזנס כל כך בקלות, בדרך גם הספקנו לשבת בתחת של המטוס ולאכול "special meal" על ארגז של שתייה קלה. איזה בושות.

ואז פתאום התפנה מקום בביזנס. ממש קטע. אולי מישהו קפץ.
קיבלנו מטלית חמה לפנים וכ״כ צחקנו מכל הסיטואציה, שהחום של המטלית לא הוסיף לעובדה שהיינו חייבות לצנן את האטרף צחוק שנכנסנו אליו.
הסיומת הזאת סידרה לי את הפינה, הטיול הזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. מסגרת כזאת של כמה ימים שתהיה דינמית ולא מוכתבת בקצב של השעון (אולי רק בקצב של הקיבה).

להספיק. לעשות. חובות. משימות. חובות. החלטות. רק חובות ובקושי מרגישים את הזכויות.
נזכרתי בזה איך שנחתתי בארץ. איך המחשבות שלי פתאום העלו הילוך.
איך בא לי להוריד לנמוך, ורק לטייל.
אני מתגעגעת לטיולים כי שם לא חשבתי על כמה כסף יש לי בכיס, רק על כמה יש באנשים, כאלה ימים שהשמיים היו פתוחים והדברים, באותנטיות ובפשטות, פשוט קורים.
ימים שאני אוהבת את עצמי אמיתית, פחות זורמת עם שיפוט.
ימים שאני מפסיקה להכניס את עצמי בפינות,
ובוחרת לעמוד במרכז.

תמיד העולם לא נתן לי בכלל אופציה להסס, רק ללכת על פי צו הלב.
אבל עכשיו, כשאני כאן, יש פעמים שאני לא מצליחה לקבל שום ציווי. אפילו כשאני מתקשרת אליו הוא לא תמיד עונה. או שהוא מייבש אותי בממתינה.
הלב קצת מסנן הרפתקאות במה שאנחנו קוראים לו - ״שגרה״.
שם לא כל יום הוא הרפתקאה מופלאה.
מתה להגיע כבר ליעד הבא...

// קים ביטי

Your email was successfully saved