טעיתי.
טעיתי והודיתי בזה. והאמת שגם הרגשתי עם זה די טוב.
״טוב?!״ איך יכול להיות? הרי כל חיי למדתי שלטעות זה לא בדיוק משהו שצריך להתגאות בו.
זה לא כל כך מסתדר לי.
ואז נזכרתי ברגע הזה בסדנה שעברתי, כשדיברו על תבניות. על כמה שהן טבועות בי, בך, בכולנו.
ועל כמה זה דפוק שכבר מהילדות, מבלי להתכוון כמובן - הרסו לנו את ההוויה.

מילים שנשמעות כמו: ״תיזהרי״, ״אם לא תלמדי - לא תצליחי״, ״אסור לטעות״ ו-״אל תבכי, תהיי חזקה״.
ואני תוהה - מי אמר שטעות שווה כישלון? האם יש דבר יותר חזק מאדם שטועה ומודה בזה? יש עוצמה יותר גדולה מלטעות?
הרי כל הדברים הכי טובים שיש בעולם הזה הגיעו אחרי אלפי נסיונות, שהביאו בעקבותם הרבה מאוד טעויות, שרק בסוף הובילו להצלחות. אז תגידו לי עכשיו שזה לא חזק לטעות.
לימדו אותנו תבנית כזאת, שכדי להרגיש את הדבר הכי בסיסי שנולדנו איתו – ההוויה שלנו - להשתטות, לאהוב, לחוש ביטחון - תמיד יש תנאי. חייב להיות אובייקט שהעניין תלוי בו, ואז איפה זה שם את האמת?
בעיני, רחוק אלפי קילומטרים ממקום שהוא אותנטי.

לימדו אותנו תבנית של להתעלם מדברים, שמי שבוכה הוא חלש ומי ששמח בחלקו, גאה בו ומספר על כך – הוא לא יותר מסתם עוד שוויצר.
לימדו אותנו תבנית של שאילת כל השאלות הלא נכונות - מה חסר לי? מה עוד אין לי? איך שוב נכשלתי? במקום להסתכל על הדברים הטובים, שכן הצלחתי. כמו אותה פעם שהצלחתי להכיל מישהו גם כשבעצמי הייתי מוצפת. זאת וואחד הצלחה.

לימדו אותנו תבנית שיותר קל להרוס וקשה לבנות, וככה אנחנו חיים את חיינו. לא מפחדים להרוס ונמנעים מלבנות דברים, גם כשאנחנו מזהים באינטואיציה מקומות שהם יציבים. אבל למה שנלך על זה? רק המחשבה על זה מעייפת אותנו.
זה לא נכון להגיד את זה רק בגלל שלא קיימת לנו תבנית שבה לבנות קיר על ידי הנחת לבנה על לבנה זה הרבה יותר קל מאשר לקחת פטיש 5 קילו ולשבור את הקיר.
ואולי גם את העצמות על הדרך מרוב המאמץ.

אז תגידו לי עכשיו שלמנוע מעצמך לצמוח זה לא הדבר הכי קשה שאדם יכול לעשות לעצמו.
צריך לבנות תבנית אחרת חדשה, שרואה את הפגיע כעוצמתי, את השקט בעל מחשבות רועשות בהרבה משלך, שמקדשת את הלא להישאר כל הזמן באותה הקופסא.
תבנית כזאת שמסתכלת על אנשים בעיניים, שמתעמקת בהם ואולי גם מצליחה לראות את כל החלקים באישיות, ולא תבנית שבה רואים רק תמונות מפולטרות, שיש בהן כל דבר אחר, רק לא אותך. תבנית שחוץ מלגרום לך לשכוח את עצמך בדרך, היא לא מועילה בדבר.

צריך תבנית כזאת, שבוחרת לראות תכונות אופי מנוגדות ככאלה שהבעיה היחידה בהן היא שבמערכות יחסים כל אחד מביא איתו יתרונות וחסרונות יחסיים, ולך יש את היכולת לבחור מה היחס. ולא תבנית כזאת שלימדה אותנו להיות קורבן של פליטות פה או התנהגויות של אנשים.
אני רוצה להפוך את הצריך ל – רוצה.
רוצה לפתוח את העיניים, שיהיו יותר גדולות.
לחיות מחוץ לתבנית,
למי אכפת מטעויות,
יותר חשוב עכשיו ליצור תבנית חדשה של ״להיות״.

// קים ביטי

Your email was successfully saved