'יש לה חיוך עקום' אני חושבת לעצמי תוך כדי גלילת התמונות שלהם יחד. 'והיא גם לא כזו יפה' חולפת לה עוד מחשבה בעודי מסתכלת עליהם עומדים מחובקים על רקע הרים גבוהים עם פסגה מושלגת אי שם איפשהו באירופה. הטלוויזיה ברקע מעבירה את חדשות היום, הלילה מגיח לעיתו מול השמש הנעלמת לים והאור העז שפוגש את פני כל בוקר מחליף את גווניו לורוד-אדום וסגול.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Kristina Elbaz (@kristinaelbaz) on


אני יוצאת מהפייסבוק ועוברת לאינסטגרם, מאפליקציה לאפליקציה לאפליקציה אחרת. ככה אני מזגזגת כבר קרוב לשעה בעודי שכובה על הספה, המחשבות לא מאפשרות לי לישון לאחרונה וכל לילה מתחיל בבוקר. ולמרות שהאהבה כלפיו התחלפה באהבה אחרת, הלב עדיין צורב כשאני רואה אותם יחד –מחייכים חיוך גדול של אושר אמיתי ואהבה, אהבה שהיתה שמורה לי והפכה לשלה. בכל פעם שאני חושבת שהינה התגברתי עליו, התמונה שלו קופצת לי בפיד ומכה בי בתדהמה. כבר כמה וכמה פעמים שאיגנרתי אותו מחיי והחזרתי, איגנרתי והחזרתי כאילו היה שמלה שלא ישבה עליי טוב מ'זארה'.

"את באה היום?" קופצת ההודעה על מסך הטלפון המונח לידי וקוטעת לי את המחשבה. הוא האהבה החדשה שלי, ואף שהתשובה המיידית והמתבקשת היא: כן, אני מתלבטת מספר דקות - כן? לא? כן? לא? אני בוהה עוד קצת בצג ומשיבה "בדיוק יצאתי מהמקלחת, מתארגנת ובאה". שיקרתי לו, אבל מאז ומתמיד היתי שקרנית מעולה.
אלה הימים האחרונים של הקיץ אבל בחוץ עדיין חם, אני לובשת שמלת כתפיות פרחונית – כזו שמדגישה את הבלונד ושומרת עלי שפויה מול הלחות של תל- אביב. הלב שלי פועם במהירות, כבר קרוב לשנה וחצי אני הולכת הלוך ושוב במסלול הקבוע הזה ברחובות הצרים של העיר - מהדירה שלי לשלו, ואני עדיין מתרגשת מההליכה הזו כמו בפעם הראשונה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Kristina Elbaz (@kristinaelbaz) on


כשהתחלנו לצאת הייתי זוכה להודעות של בוקר טוב בכל בוקר, וכשהן לא נענו באופן מידי קיבלתי מטח של אימוג'ים כועסים. הכרתי את כל החברים שלו והייתי בת בית בביתו. ארוחות השישי שלי הפכו לשלנו ונדמה שהוא תמיד היה שם, מאז ומעולם. הוא גרם לי להרגיש לצידו כל כך בנוח שלעיתים נבהלתי מהנוחות הזו והייתי מקבלת התקפי חרדה, ככה סתם באמצע היום, כי פחדתי שיום אחד כל זה ייגמר.

"היי מותק" הוא אומר, פותח את הדלת לקראתי ומחבק אותי חיבוק של דב. מצחיק שאף פעם אנחנו לא מתנשקים בכניסה, כאילו זו פעולה השמורה אך ורק ללילות שלנו במיטה יחד. הוא מוזג לי ג'ין וטוניק ומצטרף אלי על הספה הקטנה בפינת החדר. את החדשות מהטלוויזיה מחליפה מוזיקת אווירה ולמרות הקרבה הפיזית בנינו הוא מרגיש לי מרוחק; כבר תקופה ארוכה שהוא יושב מכונס בעצמו, אבל אני בוחרת להתעלם מכל הסימנים.

אני שואלת לשלומו והוא עונה בשקט ופשטות שהיה רגיל למדי. "ואיך עבר היום?" הוא שואל במונוטוניות, ואילו אני מספרת בהתלהבות ולפרטי פרטים איך היה בעבודה, מותחת את הדקות לצידו שלאט לאט מתחילות להרגיש לי כמו סוף. הוא מקשיב בשקט ומהנהן בהבנה ואז כמו צונמאי המגיע אחרי רעידת אדמה הוא אומר "אנחנו צריכים לדבר".


// קריסטינה אלבז

Your email was successfully saved