שלישי בבוקר ועל שמשת החלון של הרכב מחכה לי הפתעה: דו”ח מעיריית תל אביב, איזה כיף.
100 ש״ח שמזכירים לי שעכשיו דצמבר ותו התושב שלי פג תוקף, השנה הזו עברה כל כך מהר ששכחתי לחדש אותו. מזל שיש פקחים שדאגו לעשות את העבודה שלהם והזכירו לי לגשת לעירייה בשביל סידורים כאלה.

2018 עברה מהר, אפילו מהר מדי, וזו הייתה השנה לה חיכיתי יותר מכל - אחרי ארבע שנים ב׳שנקר׳ אתה רק מחכה לעלות על הפודיום, ללחוץ לדיקן את היד ולקבל את התעודה הנכספת בה כתוב - ׳בוגר בעיצוב׳ - תעודה שתעיד שעשית עם עצמך משהו ויש לך מקצוע. יופי, עכשיו אני ילדה גדולה הנשלחת להסתדר לבד בעולם, רק שכחו לספר לי שלסיים ללמוד זה דבר אחד אבל למצוא עבודה של גדולים זה כבר עולם אחר לגמרי...

את החודש הראשון כבוגרת טרייה העברתי בבית, מבועתת מהמחשבה ׳מה הלאה׳ ואיך מחפשים עבודה בעולם האופנה הקטן והמצומצם שלנו בארץ. כאשר מספר המשרות המוצעות הוא קטן מדי ביחס לכל הבוגרים הטריים, וההיסטוריה התעסוקתית שלי כוללת הרבה שנים של מלצרות וניקוי שולחנות ושום עבודה רלוונטית בתחום.
אבל אומרים שצריך להתחיל איפשהו, אז כהתחלה החלטתי לכתוב קורות חיים - כאלה שיוציאו את המיטב מעשרים וחמש שנותיי, שיציגו את כל התכונות החיוביות שלי ויראו מי אני ולמה אני מסוגלת.

כאחת שלא כתבה מעולם בחייה קורות חיים, מסתבר שזו לא מטלה פשוטה כפי שזה נשמע. עלייך להזכר בכל המקומות בהם עבדת, בכל הקורסים אשר עשית ובכל התחביבים שאי פעם התחלת ולא הספקת להתמיד בהם - כי היום לא מספיק רק לדעת משהו על המקצוע שלך - צריך גם תחומי עניין שייחדו אותך על פני האחרים ויצעקו מבין השורות ׳תקחו אותי!!׳

ואם חשבתי שעברתי את החלק הקשה, גיליתי שהוא עוד לפניי - כי בעולם העיצוב קורות חיים לא משקפים דבר, הדבר שבאמת משפיע הוא הפרוטפוליו שלך, או בעברית - תיק עבודות. וכל מעצב כזה או אחר צריך לתחזק פרוטפוליו עמוס פרויקטים אך תמציתי, כזה שיציג את הכישורים שלך ואת הסגנון העיצובי שגיבשת במהלך השנים, ויראה למעסיק הפוטנציאלי כמה מוכשר אתה.

מפה לשם, מהר מאוד הבנתי שלחפש עבודה זה כמו להרוויח טיפים - הכל עניין של ׳איך אתה מוכר את עצמך׳, וכשיש לך לכל היותר חצי שעה להרשים - רושם ראשוני הוא הכל.
אחרי המתנה לא מבוטלת שמישהו, מתישהו, יחליט להתייחס לקורות החיים שלי, מצאתי את עצמי ממתינה לראיון עבודה במשרדים רחבי ידיים עם נורות פלורסנט ועציצים מלאכותיים; נפעמת מהעוברים ושבים שממהרים בדרך לעוד ישיבה ומדברים על מספרים שאני לא מבינה.

׳קריסטינה׳ קול קרא בשמי וקטע את חלומותיי, ׳כן׳ עניתי בחיוך רחב, תפסתי את התיקייה החומה הגדולה מלאת העבודות שלי חזק בשתי הידיים, ועקבתי אחר הדמות הממהרת עד לחדר בו נערך הראיון. משלב אחד עברתי לשני והשלישי, עד שאחרי המתנה ארוכה, מצאתי את עצמי מתחילה כל בוקר מול מסך המחשב, עם כוס קפה ביד - מעצבת את החלומות שלי בחברת אופנה גדולה.
היה שווה להמתין ל-2018, לפעמים חלומות מתגשמים.

via GIPHY

// קריסטינה אלבז

Your email was successfully saved