מי שמכיר אותי יודע שקשה להפתיע אותי כשזה מגיע לסדרות. אני תמיד יודעת לזהות מי הרע, מי התמים שהופך לרע, מה הסוד הגדול של הבלש ומי האב המכה.
הפעם הראשונה שבאמת לא ציפיתי למשהו הייתה בסדרה "דקסטר" בעונה 4, כשגיליתי שריטה נרצחה. מאז המשכתי לראות סדרות בעיקר מחו''ל, כי סדרות ישראליות, איך לומר זאת בעדינות, קצת זלזלו באינטליגנציה שלי. 

נתתי המון צ'אנסים, חשבתי ששום דבר כבר לא ירתק אותי למסך – לא פאודה, לא דם אמיתי ואפילו לא משחקי הכס, תאמינו או לא. עד שלפני כמה ימים חבר טוב דרש ממני לראות את "בית הנייר" או לאוהבי הספרדית והמבטא המוגזם מבינינו "La casa de papel".
איך אגיד זאת בעדינות... זו הסדרה הכי אדירה, מותחת, מצחיקה, שנונה ומפתיעה שאי פעם ראיתי. ולא, אני לא מגזימה. 

via GIPHY

אני אתקצר ברשותכם: גאון אחד המכונה "הפרופסור" מתכנן את השוד הגדול בעולם – שני מיליארד יורו. התכנית שלו כוללת פריצה למטבעה (מקום בו מדפיסים כסף) המלכותית בספרד, וכדי להוציא את תוכניתו לפועל הוא אוסף שמונה פושעים שאין להם מה להפסיד. מהרגע הראשון אי אפשר להוריד מהמסך את העיניים, וככה זה מתחיל. העניינים מסתבכים כשלתמונה נכנסים בני ערובה, משטרה ומודיעין.

החוטפים תמיד נמצאים צעד אחד לפני השוטרים, מה שגורם לנו לחשוב שהמשטרה היא גוף לא כל כך חזק כמו שחשבנו, ויותר מזה, הצופה מגלה אמפתיה לחוטפים וברוב הפרקים הוא בצד שלהם. 
ואם רציתם עוד תירוץ שישכנע אתכם לראות אותה, כל האושר הזה בספרדית.
כמובן שאת ההמשך אשאיר לכם לגלות.

via GIPHY
 

הסדרה כל כך מרתקת, שאני נאלצת להודות שסיימתי את שתי העונות בארבעה ימים (אל תאשימו אותי, זה היה בסופ"ש ולא הייתה שמש אז וויתרתי על הים).
הסדרה הופכת את המשטרה לגוף קטן וחסר משמעות, מראה לצופה כמה כסף הוא דבר נזיל, והעיקרון של חופש וחיים מאושרים הוא מעל הכל. הרי מי רוצה לחיות את חייו בכלא?
לא אספר לכם איך הכל מסתיים, אבל בואו נגיד שסצנות עם אזיקים חוזרות על עצמן הרבה במהלך הפרקים. 
אם עדיין לא השתכנעתם ואתם עדיין רואים סברי מרנן בימי שישי, אני פורשת מתפקידי. 

// קרן יעקבי

Your email was successfully saved