מי מאיתנו לא עברה בדיזנגוף בשיא הקיץ, עם השמלה הקצרצרה שלה ותיק הגב, הגיעה לאחת מחנויות האופנה, נכנסה להלם מהסטייל הלא ברור שמונח על המדפים ויצאה לקנות שייק תות?
טוב, אולי הגזמתי. אבל תשמעו, זה לא שאני מבינה גדולה באופנה, וזה לא שהמידה שלי לא הגיונית או משהו (למרות שב-2018 מידה L כבר נכנסת לקטגוריית מידות גדולות) אבל באמת ניסיתי להבין מה קורה ברשתות האופנה בזמן האחרון.

נכנסתי לאחת החנויות המפורסמות בעולם, מנסה את מזלי במציאת שמלה קלילה ונעלי מיולס שלא יכניסו אותי למינוס בבנק, והופ – כל מה שראיתי סביבי זה ספק מכנסונים ספק מיני ספק בלי חיתול בכלל (אם הבנתן אותי), ולידן עוד סטנד של גופיות סבא חושפות אנדר בובס ולא משאירות מקום לדמיון, במיוחד אם משלבים איתן את המכנסון שראינו קודם.
בואו רק נגיד שאם הייתי מודדת את המכנסון יחד עם חולצת הפופיק הזו, היו עוצרים אותי בחנות ומבקשים ממני לשים על עצמי משהו. 

via GIPHY

אבל ברצינות עכשיו, אני יודעת שרשתות האופנה עושות עלינו קופה, אני מבינה שיש טרנדים שילדות צעירות חייבות ללבוש כי אם לא הן לא חלק מ... (אל תשאלו אותי, גם לי אין מושג).
אבל הילדה הצעירה הזאת שרוצה להיות שווה משהו, להיות 'אין', להיות במרכז העניינים והאופנה - זה מה שמצליח להפוך את האופי שלה למשהו עם יותר ביטחון (שוב, אל תשאלו אותי, עדיין אין לי מושג). אם היא מוכנה לקנות את הביגוד הנוראי הזה, ללכת איתו ברחוב וששום דבר לא יפריע לה, אז לדעתי נכשלנו.

נכשלנו בחינוך כי נתנו לה לצאת ככה מהבית,
נכשלנו באופנה כי הכל הפך קטן ועם פחות ופחות בד,
ונכשלנו בתור אנשים שאיבדו את הגבול בין "אני שם זין על מה אתם חושבים" לבין "תסתכלו עליי אני צריך תשומת לב".
אבל היי, מזל שטרנד בגדי הים מרשה לעצמו המון בד.

// קרן יעקבי

Your email was successfully saved