הוא ניגש אליי בבר ההוא לפני כחצי שנה, צעד לכיוון שלי מלא גבריות וביטחון "תגידי...? אני חייב לשאול..." הוא קירב את הפנים שלו אל האף שלי בצורה מוזרה "איך את מחטטת ככה באף?" הוא שלח את היד ורצה לגעת בספטום שלי.

הזזתי לו את היד והתרחקתי בבהלה "אתה תמיד מתחיל ככה עם בנות!?" בן אדם מוזר.

נתקלתי בחיים שלי כבר ב"זה כאב?" או "את לסבית נכון?", אבל הבחור הזה קצת הגזים. אני אוהבת ישירות ואוהבת גברים אסרטיביים עם ביטחון, לא יותר מידי כמובן, שלא יאהבו את עצמם יותר מאת הסביבה שלהם, אבל בכל זאת, הוא היה חוצפן אבל משהו בו סקרן אותי.

אני עד היום לא יודעת מה משך אותי בחוצפה שלו, אולי זה היה בכלל תמימות מעורבבת עם טמטום?

הוא קלט שנבהלתי ולקח צעד אחורה, הוא גרר את הכיסא אחורה והתרומם לקום.

"אני בכלל לא מחטטת באף, אני אישה!" הצהרתי! והוא נשאר כפוף וקפוא במקום.

אין לי מושג מאיפה שלפתי את התשובה הבזויה הזאת, כולנו מחטטים באף, בנות ובנים כאחד, מצטערת לפוצץ כאן בועה.

וחוץ מזה, אני בכלל לא אישה, שיקרתי לו, זאת אומרת... כן, אני אישה, אבל אף פעם לא הייתי נשית.

אני שותה בירה במהירות שלא מביישת אף גבר עד שלפעמים אני קולטת שאני בבירה השלישית שלי בעוד חבריי לשולחן עוד לא סיימו את הראשונה.

אני אוהבת כדורגל ויודעת לפצח גרעינים תוך כדי קללות במגרשי כדורגל, אין מה לעשות גדלתי בבית בו כל הגברים אהדו בית"ר ירושלים.

הוא התיישב חזרה עם חיוך על הפנים, אבל חיוך כזה שלא נראה מתלהב מידי.

שכחתי לציין שהוא היה נראה ממש טוב, חזות מזרחית, אבל עם שיער בהיר, עיניים בצורת שקד וריסים מעוגלים וארוכים.

"אני... אוקיי. האמת שהפתעת אותי" הוא קירב את הכיסא מבולבל והמשיך "כמובן שאת אישה, לא היה לי ספק בזה, אלא אם כן..."  

"כן ברור... חחח..." צחקתי צחוק גבוה ומוגזם, הפלרטוט הכה בי.

"איך ידעתי שאת מיוחדת" הוא התחיל עם הקלישאות "את לא בחורה כמו כולן, יש בך משהו אחר, ידעתי שאני חייבת לגשת אלייך".

השיחה התגלגלה וזרמה בנינו, אפילו לא שמתי לב שחברות שלי כבר קמו מהשולחן, היינו כל כך שקועים והוא אפילו לא שם לב שזו כוס הבירה הרביעית שלי, וזה כנראה גם לא ממש הפריע לו.

איזה כיף שהפעם גבר התחיל איתי (או בעצם עם העגיל של האף שלי?) מבלי לעשות פוזות, בלי לנסות להרשים, סוף סוף לא הייתי צריכה לשבת עם כוס יין על הבר ולעשות עיניים לכל מי שעובר לידי.

איזה כיף לתת הזדמנויות לגברים, מסתבר שלא כולם חלאות, ולא כולם רוצים רק להשכיב אותנו,

הוא באמת התעניין בחיים שלי, במשפחה שלי, בעבודה שלי, הוא באמת רצה להכיר ולשמוע, והאמת שגם אני.

הבחור האמיץ הזה התברר כגבר ביישן וחנון בילדות, לא היו לו יותר מידי חברים והוא למד שאין מה להפסיד בחיים, מי שלא מקבל אותו או רוצה לדבר איתו, מפסיד.

אז למה אצלנו זה הצליח? למה אנחנו יחד כבר חצי שנה? למה הוא הגבר שהכי לא ציפיתי לו, אבל זה פשוט קרה.

כי לא היו בנינו משחקים, ולא היו תירוצים או פוזות. הייתה אמת כזאת שאני מאחלת לכל בחורה.

בנות אל תהיו סנוביות.

תנו צ'אנס.

ואם אתן אמיצות - תעשו ספטום, זה יעלה לכן את הסיכוי להתאהב.

// קרן יעקובי

Your email was successfully saved