אחרי 35 שנה הגיע הזמן להיפרד. להניח את המכתבים שכתבתי, את השירים, את כאב הלב על מה שיכולנו להיות. את ההאשמות העצמיות שלי, את ההאשמות שלי אותו, את הילדות החסרה, את פירורי הלב שנותרו בתוך המטבח כשאני שוטפת במרץ והוא מסתכל. את החצאיות הארוכות, העגיל באף המוסתר, השקר, ההסתרה, את הכתיבה שלי והפחד.

אחרי 35 שנה אפשר לומר: גדלתי בלי וחיפשתי. גדלתי בלי מישהו שיחזיק לי את היד. בלי שפעם אחת הוא יאמר לי שאני טובה. שיחבק, שירגיע. גדלתי בלי שלושים וחמישה ימי הולדת ועם בת מצווה אחת בתוך הבית כשאני רועדת מפחד שהמוזיקה אינה מספיק נעימה לאוזניו.

אחרי 35 שנה של חיפוש ערך עצמי, כי הוא לא מצא את שלו, והסתרה גדולה של המקום שהגעתי ממנו. הפחד שזה לא מספיק. שההורים שלי זה לא מספיק, שהיופי שלי הוא לא מספיק, שהחיוך שלי גדול מדי, עצוב מדי, נוטה ימינה מתחפש בתוך עצמו - החלטתי להיפרד מהניסיון להיות מה שאני לא, ממה שאף פעם לא רציתי להיות.

אחרי 35 שנה שבהם למדתי והפנמתי היטב את הביקורת שהפכה לשיחת הבוקר עם עצמי, לארוחת הצהרים שלי וללילה הארוך. החלטתי להיפרד מהניסיון שהוא יאהב אותי, שיקבל אותי.
אבל איך נפרדים אחרי 35 שנה? איך מפסיקים לחפש הגדרה למי אני? איך מפסיקים את הצורך להיות מובנת? להסביר מי אני ולמה?

רגעים קטנים מפרידים בין מי שהייתי למי שאני היום. רגעים קטנים שיכולים להתפוגג בשנייה ולהחזיר אותי לאותה תחושה. לכבוד ראש השנה אני רוצה להיפרד מהצורך למצוא חן בעינייך ובעיני כל רואי. אני רוצה לחשוב - האם אני מוצאת חן בעיני עצמי, ולא האם אני מוצאת חן בעיניהם. לחשוב מה אני מרגישה עם זה, לפני שאני חושבת מה הם מרגישים.

לקבל ולהפסיק להילחם בחלל שאליו אני מתעוררת בבוקר. חלל שעבר אלי ממנו ואלי. לחשוב מה אוכל לתת לילדה שבי, לנפש שלי, שתוכל להיות מאירה בעולם הזה? לתת לה אמונה ואוכל, שתוכל לתת גם לאחרים.
אולי לא מפסיקים שום דבר. אולי דווקא מוסיפים. מוסיפים לכתוב, מוסיפים ללכת, מוסיפים להיחשף, מוסיפים מילים לעצמנו. כותבים מילים טובות, אוהבים, מוסיפים טוב.

לכבוד ראש השנה, השנה הזו אני רוצה להיפרד מהפחד שהכנסת לתוכי מהחיים, מהמוות ומהרע, אבל יותר מכל - מהפחד מהטוב. שברגע שהוא מתקרב אני שואלת את עצמי - האם אני ראויה לו? מה לא בסדר שלרגע טוב לי?
אחרי 35 שנה הגיע הזמן לתת לטוב להיכנס. לתת לו מקום.
אפשר להיות אחר, להשתנות, לפתוח אפשרות שהחלל שבתוכי נועד להתמלא.להשתחרר מהאכזבה שאני לא מה שרצית שאהיה.

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved