בשישי נשארתי לבד בבית. לי סגרה שבת ואחרי מאבק כושל במטבח, החלטתי שעדיף לאכול אצל ההורים.


הגעתי בדיוק כשאמא שלי סיימה לבכות מול "אשמת הכוכבים", ולאחר סשן נחירותיי הרמות, חזר אבא שלי מבית הכנסת. אני חושדת שהוא חזר לפקוד אותו אחרי שאמרתי לו שאני מתחתנת עם בחורה. בערך אז, הוא גם הפסיק להסתכל לי בעיניים.
זה התחיל בקטנה, הוא עוד התקשר אבל השיחות לא הצליחו להחזיק יותר משלוש דקות.
כשאני ולי באנו לארוחת ערב, הוא החליט לדבוק במוטיב העייפות וביים התעפצות כדי לא להסתכל גם עליה. בארוחת החג הוא בחן רבות את נעלי העקב החדשות שלי, ואני חושדת שכשאחז בראשי ומלמל מילות ברכה, המלל הרגיל שכולל בריאות הצלחה וממון הוסיף לשורותיו "חתן זכר". כיף. שישי האחרון היה פחות או יותר זהה- אחותי תוקעת את כל התירוש, אמי מסריחה את המטבח עם כרוב ניצנים, אחותי השנייה בצופים ואבי, כצפוי, עייף.


548500_10150775028870676_1043408588_n


אחרי שהוא עלה להתחבא בחדר, החלטתי שהדרך הראויה להתחמק משטיפת כלים היא להתגנב אחריו. התיישבתי על המיטה והסתכלתי לו בעיניים. הוא לא היה צריך יותר מזה בשביל להתחיל לדבר.


מבינים, הוא נכנס לדיכאון. לאט אבל בטוח, אבי אמר לעצמו שזו אשמתו שאני אוהבת נשים. הוא נאחז כבר קרוב לארבע שנים בידיעה שאני בי-סקסואלית, וכנראה עכשיו, כשהתארסתי, הגיע למסקנה שהוא עשה משהו לא בסדר.


כשאמי נכנסה לחדר, העיניים הירוקות שלו כל כך ברקו מדמעות שכמעט ולא ראיתי את הצבע בהן, רק את ההשתקפות שלי עצמי. הם לא מקבלים את זה, הוא אמר, הם מדדים במהלך היום ומרטיבים את הכרית בלילה. אני מנסה לפרום עכשיו, כמו אז, את צרור הנשימות העומד בגרוני.
אין תכלית בקשר כזה, אין מטרה. זה חיקוי של הדבר שהוא יודע בלב שלו שהוא האמת. גבר ואישה. אמי לא מצליחה לעבור את המשפט הזה בלי לבכות, ואני יודעת שהיא מסכימה איתו.


546598_10150816254020676_738954795_n


סיפרתי לה בגיל 17. היא בכתה דמעות שסירבתי לראות בשנית, אז שמרתי את עצמי לעצמי.
לא היה קשה להבין שאני יוצאת עם נשים, ויש גבול לכמה דגלי גאווה אפשר לתלות בחדר מבלי שיתעורר חשד, אבל סתמתי את פי, ואבי בתורו, עצם את עיניו. לפני שלוש וחצי שנים, כשהכרתי את לי, החלטתי שאני מספרת לו. הוא חיבק אותי ואמר שהוא אוהב אותי, והרגשתי ברת מזל.

היום אני יודעת, הייתי צריכה לקחת את זה בעירבון מוגבלכי עכשיו, אני רוצה להתחתן עם האישה שאני אוהבת, ואת ההכחשה של הוריי הייתי מעדיפה לשבור אז, בגיל 17כשהתחבאתי עם החברה שלי בגגות של בניינים, או בגיל 19, כששיקרתי שאני יוצאת מהבסיס בשישי כשבעצם ביליתי את לילות חמישי בבית של החברה האחרת.
אפילו בגיל 21, כשהרגשתי שהנשים האלו עושות לי מדי כואב, ואמרתי בהחלטיות מזויפת שמעכשיו רק גברים. כל אחת מהפעמים האלו הייתה טובה יותר מהיום.


כי היום אני בת 27, גרה עם ארוסתי וכלבתנו המשוגעת, ואבא שלי לא מסתכל לי בעיניים.
אמא שלי מחניקה דמעות כשאני מבקשת שתעבור על החוזה של האולם, והבדידות והכעס לא נותנים לי מנוח


אני יודעת שאני צריכה סבלנות. אני צריכה לסלוח ולהבין, לקבל את הקושי שלהם ולהאמין שמתישהו הם יקבלו אותי. אבל זה בכלל לא הקטע.


מי שאני לא מצליחה לסלוח לה, לקבל את הפחדנות שלה, את השקרים ואת הארון המחניק בו היא חיה שנים,


זו בעצם אני.


976489_10151800454945676_1036292127_o


// שירן ברי

Your email was successfully saved