דחיפה קלה לערסל ואני מתנדנד ימינה ושמאלה, מעלה ומטה.I shall be released של בוב דילן באוזניות ואני נותן לגוף שלי להרגע לצלילי המפוחית והגיטרה. "ממש בימים הקרובים, ממש עוד רגע, אני אהיה חופשי" בתרגום חופשי.

אף פעם לא באמת הייתי חופשי. שנים שהתרגלתי לקבל ולשתוק. לקבל סמכות, שיקבלו עליי החלטות, להכיל רצונות של אנשים אחרים, לשתוק. קשה לי לתת לרצונות שלי ביטוי. קל לי להתקפל לתוך עצמי, לוותר, להימנע ממלחמות ומחוסר נעימות. בדרך כלל אני מעדיף להוריד את הראש. לא יודע אם זה חוסר הביטחון שתחזקתי במשך שנים, או השאיפה לרצות את הסביבה אבל זו המציאות העגומה.

"שחרר, שחרר, אתה לא יכול לעוף עם שק של אבנים על הכתפיים. יש לך חלומות של עבד. אתה לא חולם כמו אדם חופשי" שרים פטריק סבג וארז לב ארי באלבומם העץ הבודד. כזה הייתי. עץ נדיב ובודד, מחובר לקרקע בשורשים עמוקים כל כך שלא נותנים להשתחרר ולעוף למחוזות הרצון הפרטי ומחלק מפירותיו לכל מי שיבקש, גם אם עד הגזע. חלומות של עבד. לרצות, לתת, להתכופף, להכיל, לקבל, לוותר.

הגעתי לכאן, ליבשת הזו, לערסל הזה, כדי לעשות ריסטרט. אני לא רוצה להיות מי שהייתי. להודות בבעיה זה החלק הראשון בפתרון הבעיה, ולאט לאט, בשקט בשקט, אני נלחם כדי להגדיל את המקום לעצמי. כן. בלי בושה. ללמוד מה אני רוצה, ויותר חשוב, גם לעשות את מה שאני רוצה.  בלי לוותר. זה לא קל לי. אבל נמאס לי להילחם בתחושת מחנק בגרון ובקירות שנסגרים עליי. הגיע הזמן לבטא את עצמי. הגיע הזמן לחלום כמו אדם חופשי, ומה זה חופש בכלל אם לא ניצחון האדם על עצמו?
// רון שמואלי

Your email was successfully saved