אם אתה רוצה שיקרה משהו, תעשה אותו. אם משהו לא נראה לך, תשנה אותו.
אף פעם לא הייתי הטיפוס המרדן. למשל, כשהייתי ילד לא ברחתי מהבית, הייתי תלמיד טוב (העתקתי כמה פעמים שיעורי בית אבל אפילו שליפים לא הכנתי), תמיד הקשבתי למבוגרים ממני,ומעולם לא ערערתי על סמכות. לא עשיתי שטויות עד מאוחר עם חברים, לא יצאתי עם בנות (לא בגלל שלא רציתי. הייתי ביישן מידי מכדי לגשת) ובקיצור- ילד טוב ראשון לציון.
 כשהתגייסתי הייתי החייל הצייתן. כקצין הייתי נציג המערכת ולרוב נתתי לה להנחית את הפטיש ישר על הראש שלי. לא הייתי נלחם נגד החוקים. תמיד שיחקתי לפי הכללים של המונופול העצום שנקרא החיים וככה חייתי 24 שנים. 24 שנים שהרגשתי שאני מרוצה אבל לא מספיק. כמעט בנקודה אבל לא שם, לא נותן לעצמי מקום. חי בהרגשה שיש הכל ואין כלום.

בפוסט הראשון שכתבתי החלטתי שאני עושה שינוי. מיציתי. נגמר לי הסוס. שפכתי מנוע. נמאס לי לשמור את עצמי בתוך כלוב של ביטחון, שאני לא חי בשביל עצמי, לשרוד את החיים ואת היום יום, להרגיש שאני רק כמעט כל מה שיכולתי להיות וכתבתי ש"אני מפסיק לשרוד, ופשוט מתחיל לחיות". 
אז נשמתי עמוק, ספרתי 20 שניות של אומץ ואחרי כן החלטתי להתחיל לחיות ולהפסיק לפחד. הפסקתי לפחד לצאת לעולם ועזבתי את בית ההורים, גרתי בתל אביב, והוכחתי לעצמי שאני קצת יותר מאחד שרק מדבר- אני גם איש של מעשים.

הפסקתי לפחד לחשוף את מה שאני מרגיש והתחלתי לכתוב. כתבתי, וכתבתי, וכתבתי עד שהרגשתי שהברז שפתחתי הוא בכלל ים של מילים שהיו תקועות מאחורי סכר שהתפוצץ.
הפסקתי לפחד ממבוכה והתחלתי לנגן בבמות פתוחות מול אנשים ויאללה כוסומו, הפסקתי לפחד ממה יחשבו עלי ועליתי על הבר במסיבות. הפסקתי לפחד מלהיפתח לאנשים והכרתי המון חברים חדשים מכל מקום שאליו הגעתי.

השנה ביומהולדת שלי היו כל כך הרבה אנשים שלא הצלחתי לעכל בכלל את כמות האנשים שהגיעו, גם אם רק להגיד שלום כי זה פשוט היה בלתי נתפס. "יש לך כוח על", אמר לי חבר באותו יום, "אתה גורם לאנשים לאהוב אותך". אני לא בטוח שהוא ידע כמה לא האמנתי שזה נכון לפני כן.

הפסקתי לפחד מהעתיד שלי והתחלתי ללמוד, ועשיתי מבחן פסיכומטרי שנמנעתי ממנו כל כך הרבה שנים רק כי שנאתי מתמטיקה.
הפסקתי לפחד משינוי מסגרת והשתחררתי מהצבא אחרי כל כך הרבה שנים בהן המערכת הייתה כל מה שהייתי. הפסקתי לפחד מלהגשים ויצאתי לטייל. פשוט לטייל. בלי מסגרת, בלי כיוון, בלי לדעת כלום.
אני חופשי. טסתי לקצה העולם, ראיתי מפלי ענק, קרחונים, הרים מושלגים, ולגונות יפייפיות. עליתי על הרים, טיפסתי ללוע של הר געש, קפצתי ממטוס בצניחה חופשית, עשיתי פירסינג באוזן, רק כי אני יכול, הפסקתי לפחד מלב שבור וחזרתי לאהוב. אני כבר לא רק ליד, אני כבר לא כמעט.

אני חי. אני כאן. אני עכשיו. 
עברה שנה ואני מתחיל עוד סיבוב. עכשיו אני כבר חי, הגיע הזמן לעוף.

// רון שמואלי

Your email was successfully saved