בא לי לכתוב.
בא לי לכתוב על משהו. אני אפילו לא באמת יודע על מה, אבל כבר בערך חודש שלא כתבתי משהו ששווה לדבר עליו.
בא לי לספר שאני אוהב. אוהב כמו שלא אהבתי אף פעם. אוהב כמו שלא חשבתי שאפשר. ללא גבולות וללא בלמים. בא לי לספר עליה. שהיא מרגישה לי כמו בית. שהיא כל מה שאני מרגיש שאי פעם הייתי צריך.

שהיא גורמת לי להרגיש אהוב. שהיא גורמת לי לחייך, ולהתרגש ולצחוק. בא לי לדבר על זה שכבר עוד מעט ארבעה חודשים שאנחנו מתעוררים יחד בכל בוקר, וחוזרים לישון יחד (אמנם לא כל לילה באותה המיטה, אבל במיטת יחיד בהוסטל, לישון יחד זה מעל ומעבר)  ואין לי מספיק ממנה. 
אני יכול להסתכל עליה שעות, ולהקשיב לה מדברת עד שנמאס לה. בא לי לספר שאני אוהב לגרום לה לחייך. לנסות להעביר לה אפילו במעט ממה שהיא גורמת לי להרגיש. בא לי לגרום לה להבין כמה היא יפה, מבחוץ ומבפנים. שתדע שאני לא יכול להוריד ממנה את העיניים והידיים, שתבין. שתרגיש. בא לי לאחות לה את כל החלקים העצובים והכואבים מחדש. לחבק ולא לעזוב.

לא בא לי לספר שאני מפחד. שרועדות לי הרגליים וכואב לי הלב בכל פעם שאנחנו נזכרים שהיא עוד מעט כבר לא תהיה איתי. לא בא לי לחשוב על זה שאני הולך להישבר. להתרסק. לנסות לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. לנסות להיות לבד כשאני רוצה רק יחד. דיברנו על זה שהמקרה שלנו מוזר, כי בדרך כלל בפרידה- יש צד אחד שרוצה להיפרד יותר מהצד השני. ואצלנו אף אחד לא רוצה. וזה הולך ומתקרב. אני מפחד מהימים שיבואו. מפחד לדמיין. לדמיין אותה בלעדי, אותי בלעדיה. מפחד מהשאלה "מה אם אני והיא נשאר לנצח, מה אם?" 

בא לי גם לספר שאני מפחד מהעתיד שלי. עוד לא בחרתי תואר והראש שלי סלט. מרגיע את עצמי שיהיה בסדר, ויודע שזה משפט מגוחך. איך בכלל אנשים בוגרים מסתדרים בעולם הזה? מיסים, חשבונות, משכנתא. רוצה לחיות את החלום שלי אבל לחיות חיים שהם אפילו לא החלום זה יקר. לחלום לכתוב זה אפילו הזוי. מה אם אני לא מספיק טוב? מה אם אני רק עוד אחד מאותם הפרצופים שמאמינים שהם מספיק?
בא לי לכתוב שאני כבר מתגעגע, שאני באמצע של המסע/ טיול שלי ואני בכלל מרגיש שאני נוגע בסוף. בא לי לספר שחסר לי משפחתיות. חסרות לי ארוחות שישי וצחוקים של בית. חסרה לי פרטיות, חסרה לי יציבות. בא לי לדבר על זה שלא מיציתי עדיין. שיש לי עוד כל כך הרבה מה לראות. שיש לי עוד כל כך הרבה מה לחוות.

בא לי לספר שהחיים שלי מורכבים בנשימה אחת מכל כך הרבה עליות וכל כך הרבה ירידות. בא לי לנסות להבין שככה זה לחיות. האדם מתכנן תוכניות ואלוהים מצחקק צחוקיות. 
אלו המון דברים שבא לי לכתוב עליהם, בלי מיקוד לאף דבר מהם. במקום להתמקד בלכתוב אני דואג להעלות עוד תמונה עם הדובי ולנסות לכתוב משהו שנון.  זה הרבה יותר קל מלכתוב ולהתעמק במה שהולך שם בפנים.
// רון שמואלי

Your email was successfully saved