ניגשתי לכתוב על דף לבן וריק. 
זו נראית לי התחלה טובה לספר עליה. אני זרוק על הספה בהוסטל בבוליביה ומנסה לארגן את המחשבות על הדף הזה, ולפרוץ את הסכר שאני מרגיש שלאט לאט מתחיל לעלות על גדותיו.

אני מלא ברגשות טובים ורעים, שמחים ועצובים, מפחידים ומאושרים. אני מטייל כבר שבעה וחצי חודשים. לא האמנתי שאי פעם צירוף המילים הזה יכתב אבל "התחלתי להתעייף מהטיול", זה צירוף המילים הכי מדוייק שאפשר לכתוב. כן. שככו כוחותיי. 
התחלתי את הטיול בבואנוס איירס בידיעה שהדבר היחיד שאני יודע על הטיול זה שאני נוחת בבואנוס איירס ומתעתד לסיים בניו יורק מתישהו. מאז הספקתי לראות 8 מדינות, להכיר עשרות חברים חדשים ולעבור עשרות פרידות מהם. לעזוב ערים שלא ידעתי שקיימות, לראות נופים שלא ידעתי שנבראו, לצלול לעומק הים ולצנוח מהשמים, להסתלבט בקוסקו ולא להזיז אצבע במשך חודש אבל גם לעשות טרקים ולקפוץ בנג'י.

להתאהב ולהיות מאושר, להיפרד ממנה ולהישבר לאלפי חתיכות ולחזור אליה, גם אם מרחוק- רק כדי להרגיש שוב קמצוץ מהאושר הזה. 
למדתי על עצמי המון, שברתי לעצמי מוסכמות, שיניתי מראה חיצוני והתחלתי להסתובב עם צמידים, טבעת, פירסינג, שרשראות ופונצ'ו כי זו הדרך שלי להראות שהשתנתי גם בפנים. אני הולך בדרך שלי, לפי מה שנכון ומתאים לי. למדתי לזוז כשרע לי ולשנות, למדתי להישאר עם אנשים שעושים לי טוב, למדתי לעשות לעצמי טוב גם בלי אנשים.

וכמו שיש מבחנים בסוף התיכון שאמורים לסמן אם הבנת את החומר הנלמד, בוליביה היא מבחן סוף הטיול שלי. האם אני מסוגל להתמודד עם טרק במקום לא ידוע לגמרי לבד, להתחיל מאפס ולהכיר אנשים חדשים, לתת לחיים להזיז אותי ולזוז כשנהיה לי רע, להתמודד עם מצלמה שבורה בטלפון, נעליי טרקים קרועות, דלקת גרון, דלקת עיניים, אובדן משקפיים וצרות קטנות אחרות. ואחרי כמעט חודש שבו כמו שלמדו אותי, הייתי הגיבור של עצמי, אני חושב שעמדתי במבחן.
הטיול עוד לא קרוב להגמר, פשוט קצת התעייפתי.
והאמת כולנו יודעים שיום אחד הטיול ייגמר. ואולי ככה זה מתחיל, עם געגועים למקלחת בלי כפכפים, לארוחת שישי עם המשפחה ויציאות עם חברים, עם רצון לקצת יותר מחמש חולצות ושאיפה לארון מלא בגדים, לחומוס, לגולדסטאר, לשפה העיברית. 
לחדר עם מיטה אחת משלי במקום לחלוק חדר עם תשע מיטות של תשעה זרים, לחום גופה של החברה ולשינה יחד במקום לחוד.

ניגשתי לכתוב על דף לבן וריק ובלי לשים לב גיליתי שאחרי שבעה חודשים וחצי מילאתי אותו בסיפור שלי. בדרך שלי. ועוד מעט הדף יגמר, ואיתו הטיול, אבל תמיד אפשר, ואפילו צריך, להתחיל ולכתוב מהצד השני. 
הדף עדיין לבן, אבל הוא כבר ממש לא ריק.

// רון שמואלי

Your email was successfully saved