זה מרגיש קצת כמו להתעורר מחלום. המיטה והמצעים, החדר בבית, האוכל של אמא. הכל כאן והכל כל כך מוכר כאילו רק אתמול הם היו שם ולא עברו שמונה חודשים עד שעברתי שוב בפתח הדלת בבית של ההורים. מי זוכר בכלל שבמצמוץ הזה היה טיול שלם. חיים שלמים. היו שם נופים שלא ראיתי בשום מקום קודם, ואנשים המאכלסים ערים שלמות ומדברים בשפה לא מוכרת. היה אוכל אחר, וריחות שונים והיה אותה.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שנפגשנו ככה בטעות בהוסטל ההוא, במרחק עשרות שעות טיסה ואלפי קילומטרים מהבית, ועדיין אני לא מצליח להסביר לעצמי איך זה באמת קרה. ברור לי למה זה קרה. משיכה, עניין, רגש שהלך והעמיק, אבל כדי ששנינו נהיה במקום הנכון ובזמן הנכון, חייבת להיות איזו יד מכוונת. או שלא. זה לא באמת משנה. ואחרי חמישה חודשים בחלום היא נאלצה להתעורר ולחזור למציאות ואני נשארתי שם. 
אני נשארתי שם, בתוך החלום, בתוך הטיול ובתכל'ס, נשארתי בלי כלום. זה כבר לא היה אותו דבר. כבר לא הייתה משמעות לכלום. עייפתי מגעגוע ועייפתי מבדידות. ובחסרונה למדתי על עצמי ועל הקשר הזה יותר ממה שיכולתי לחלום. על איך שהיא גרמה לי להרגיש, על איך שהיא גרמה לי לחשוב. בהיעדרותה מחיי הבנתי שהגיע גם זמני לעזוב, אז חזרתי.

אני סובל מנדודי שינה כבר שבוע וחצי. יש לי המון דאגות חדשות וג'ט לג אימתני ששולח אותי לטייל. לטייל במסדרונות הבית, לטייל בחדרי הלב, לטייל במחשבות. כנראה שרק בסוף הטיול באמת התחלתי לטייל אבל למרות הדאגות, מצב הרוח חיובי. ישבתי עם אמא שלי לכוס קפה מוכרת במטבח המוכר ודיברנו, ודיברנו גם עליה ואז פשוט נפלט לי מעל הספל "היא עושה אותי מאושר" ושנינו כמו פולנים טובים מייד חיפשנו חתיכת עץ להקיש עליה. 
פחד אלוהים. להודות באושר, כשאתה כל כך מוצף זה פשוט מפחיד. זה מצב כל כך שברירי, ויחד עם זאת כל כך מדהים. עדיין קשה לי ההתעוררות מהחלום. עוד זקוק לזמן לעצמי, עוד קצת מתקשה לענות להודעות ועדיין מטייל בלילות, אך בסוף הטיול אני נכנס למיטה והיא מתעטפת בי מתוך שינה ואני מאושר. מאושר שהתעוררתי. מאושר שהיא פה. אולי עוד קצת דואג מלעצום שוב עיניים כי מציאות בה היא פה עדיפה על פני כל חלום.

// רון שמואלי

Your email was successfully saved