בטיול הגדול, ובמיוחד כאן בדרום אמריקה, יש לפעמים הרגשה של מירוץ. להספיק כמה שיותר. לתפוס את הטיסה, לתפוס את האוטובוס, לעשות עוד אטרקציה, לצאת לעוד טרק, למצוא הוסטל במחיר שלא שובר את הכיס, להחליט על היעד הבא, לכבוש עוד תחנה.

הגעתי לקוסקו אחרי שחוויתי כמה ימים קשוחים בלימה. הרגשת הבדידות חגה מעלי כלהקת זבובים ולא נתנה לי מנוח, הגעגוע לאהובה שחזרה לארץ תקף את הלב והראש התחיל לתהות מה הטעם בכלל בטיול הזה, כשכל תא בגוף מבקש לחזור. בלימה פגשתי את אליזבת', מתנדבת בהוסטל מארגנטינה שראתה שאני נמצא בדאון ושמה לי פתק קטן על המיטה "Everything will be fine" והיא צדקה. פגשתי את קווין מגרמניה שחלקנו הומור מוזר ומשותף שהחזיר לי את הצחוק ולאט לאט הקסם התחיל לחזור.
עודד וארתור חיכו לי בקוסקו והחזירו לי את החיוך לפנים. ככה זה, כשאתה פוגש מישהו שלא ראית כבר זמן רב ואהבת לטייל איתו. הסתובבנו שעות בעיר, ב"סמטאת המציקים" (הרוכלים קופצים עליך ללא הפסקה ורוצים שתקנה מהם משהו. כל דבר העיקר תקנה.) ובשווקים, והשקט של קוסקו החל לחלחל לתוך הגוף. 

את צליל הכרתי דרך מורן, חברה משותפת שטיילתי איתה בבואנוס איירס, ובאורח פלא, וכמו שקורה רק בטיול, גלשנו לשיחה מהעמוקות שחוויתי בטיול. לפעמים תזמון זה באמת עניין של טיימינג, ועל כוס קפה של סטארבקס בכיכר המרכזית נזכרתי למה התחלתי לטייל בכלל. יצאתי לטייל כדי לפגוש את האנשים האלה, "מלאכי הגל", האנשים שהם בעצם אבן דרך קטנה בתוך טיול גדול שעוזרים לך להבין קצת יותר טוב מה אתה רוצה ואיפה אתה רוצה להיות.
ולפעמים זה כל כך קל לשקוע למחשבות ולתהיות, כי לא תמיד הכל טוב. בחודש האחרון התעסקתי בעיקר בלהתגבר על הגעגועים ובמרוץ להתקדם לכאן ושכחתי שלפעמים פשוט צריך להיות. להיות כאן ועכשיו. לחוות את השקט וגם את הרעש, להתגעגע ועדיין לחייך, לעשות דברים שעושים טוב כמו שיחה טובה, בירה עם חברים וגם מוזיקה טובה באוזניות ולקרוא ספר טוב. להפסיק לפחד ממה שיקרה כשאחזור, והאם הלב עדיין ירצה וקצת לשנן בתור מנטרה "שהכל משתבש לטובה".

זה המקום שאני צריך להיות בו עכשיו. זה המקום להתחזק, זה המקום והזמן פשוט לחיות. לכל מי שפגש אותי בדרך, תודה שהייתם בשבילי, אם הוזכרתם בין שורות אלו או לא, על שנתתם לי את המקום פשוט להיות.
// רון שמואלי

Your email was successfully saved