- לקחת אוויר.
אם עץ נפל ביער ואיש לא שמע, האם הוא באמת נפל?
מכירים את השאלה הזו?
ואם אמרתי משהו ואף אחד לא הקשיב, האם זה באמת נאמר?
יותר מזה- אם חשבתי משהו, ולא גיליתי, ולא תיעדתי ולא כתבתי, האם באמת חשבתי?

-לשחרר אוויר.
כמה מהר מסתחררות להן המחשבות במערבולת בראש.
כל כך מהר, שכשאמרו לי להתרכז בנשימות, ומדי פעם לאפשר למחשבות לנדוד, הצלחתי לתת בעיקר למחשבות לרוץ ולהרשות לעצמי מידי פעם לנשום.
המחשבות לא הפסיקו להתיש אותי.

-לקחת אוויר.
על העבר, והעתיד וההווה ועוד עתיד ועוד מכאוב מהעבר וככה ברצף, בגלים, נזכר מידי פעם להכניס ולהוציא את האוויר מגופי. זה לא אמור להיות אוטומטי?
סה"כ לנשום. כמה זה כבר קשה?
מסתבר שמאוד. 
צילום: ברק פוגל
- לשחרר אוויר.
אמרו לי לפני כמה זמן "ש-95 אחוזים מהאנשים לא חיים את ההווה שלהם". הגוף שלהם לחלוטין בהווה, והראש, בפיקציה, בעתיד שעוד לא קרה או בעבר שהיה פעם הווה וחולף לנגד עיינינו. ואז נפל לי האסימון.
הסכמתי. מי שחי בהווה, גם בנפש וגם בגוף, חווה את הדבר הזה במלוא העוצמה. בפול הגשמה.

-לקחת אוויר.
ואם הגדרתי את עצמי ככותב, ולא כתבתי מילה כבר יותר מידי זמן? 
האם אני עדיין כותב?
אני מגדיר את ההווה שלי. את ההוויה שלי.
את המילה הכתובה, האמירה, המחשבה שלי.
עכשיו, בהווה. באהבה ובלי ביקורת עצמית.
או לפחות משתדל.
וכדי להפוך מחשבה למעשה, לפעמים אני פשוט מדבר לעצמי בקול רם. לתת תוקף להחלטות שלי.
ולפעמים, אני פשוט כותב.

- לשחרר אוויר.
צילום תמונה ראשית: ברק פוגל

// רון שמואלי
 

Your email was successfully saved