היום
נכנסתי למונית ועזבתי את השדה. משקפי שמש מכסים לי את העיניים כדי שלא יראו כמה הן אדומות ונפוחות. הנהג מנסה לדובב אותי בספרדית ואומר לי "יפה הייתה הבחורה" ועניתי שכן אני יודע. היא הייתה החברה שלי. הוא שאל אם נגמר ובספרדית קלוקלת עניתי שכן. "אז תמצא קולומביאנית" והדגים תנועה של חזה נשי בשתי ידיו. אמרתי שזה מסובך. לך תסביר עכשיו שאתה עדיין מאוהב באחת  שתיהיה רחוקה מכאן עוד אלפי קילומטרים. ואז אמר לי "tiempo lo cura" - הזמן מרפא את הכל. לא נותרה ברירה להסכים. לא האמנתי שהוא מצטט לי את טונה.

לפני שלושה ימים
נכנסנו לחדר במלון בסנתה מרטה, קולומביה. החדר הקטן היה בעצם דירת לופט מרוהטת לחלוטין. כל מה שרצינו ופינטזנו עליו. שיהיה לנו מקום משותף שלנו. מיטה שלנו. מטבח שלנו. אלומיהיו שלושת הימים האחרונים שלנו יחד. 
 לפני שלושה חודשים
הסתכלתי עליה, בחדר בהוסטל באושוואיה מנסה למצוא מילים שיסבירו לה איך אני מרגיש בלי שהיא תבהל. בלי שהיא תברח. "תגיד לי" היא הסתכלה לי בעיניים וחיכתה . "היה לנו יום מטורף." אמרתי לה "ראינו קרחוני ענק, ופינגווינים, היינו על הר מושלג, שטנו בסירה וכל היום קפצה לי המחשבה הזו לראש. זה לא יכול להיות. רק כשעשינו קניות היום בערב והמחשבה קפצה הבנתי שזה אמיתי." "אז תגיד" הראש עלה על רכבת הרים והוצאתי את זה ממני "אני אוהב אותך."

לפני ארבעה חודשים וחצי
"אני רוצה שנזכור את זה בתור זיכרון טוב" היא אמרה לי על הספה בהוסטל בבואנוס איירס. "אני רוצה שזה יעשה לנו טוב." ונשקה לי שוב. נפגשנו שלושה ימים אחרי שנחתתי בדרום אמריקה. תוך שלושה ימים מהרגע שעליתי על המטוס בהחלטה לטייל לבד היא פשוט שינתה לי את כל מה שחשבתי שהטיול הזה יהיה.

לפני חודשיים
אנחנו מאוהבים. אנחנו יחד כל יום וכל דקה. הלבד שלנו הוא גם כל כך ביחד. מעולם לא יכולנו להרגיש כל כך בטוחים עם בן זוג. ברור לנו שנצטרך לסיים את זה כשהיא תחזור לארץ. ישבנו באקוודור בהוסטל בעיר בניוס כשהתחלנו לדבר על זה שנצטרך לנתק את הקשר כשהיא תחזור. "אתה חייב להבטיח לי שלא תחזור בגללי" היא אמרה לי. "אתה באת לפה כדי להגשים את עצמך, ואם תחזור בגללי וזה לא יעבוד? תשנא אותי לנצח. בגללי וויתרת על הטיול שלך. אני לא מוכנה".

"אז מה נעשה?" שאלתי. "נתק. אם אנחנו רוצים שזה יעבוד גם בארץ ולא ימות לנו בהודעות ווירטואליות אנחנו נצטרך להיפרד. אני לא רוצה להיות החברה הזו שתגביל אותך מהארץ. אני רוצה שתהיה חופשי," היא סיכמה. "וננסה להחיות את זה כשאחזור" השלמתי. היא היהנה ואני הבטחתי. היא צודקת. הקשר שלנו כל כך אינטימי, אי אפשר להפוך אותו לווירטואלי."
לפני שלושה ימים
אנחנו מעבירים את הימים יחד. רק יחד. לא אטרקציות, לא טרקים. רק צוחקים ובוכים, מתחבקים, אוהבים ובוכים. ממלאים את החדר בזכרונות וחלומות. על אנשים שפגשנו ועל הרצון ללכת לטייל באיקאה ולקנות סט מחבתות שיהיה שלנו, על מקומות שביקרנו ועל התקוות שזה ימשיך. בוכים ואוהבים ושוב בוכים. 

היום
במבי ואני עלינו למונית. נסענו לשדה וליוויתי אותה הכי רחוק שיכולתי. התיישבנו על הספסל אחרי שהיא עשתה צ'ק אין ושוב התחלנו לבכות. "אני אוהבת אותך" היא לחשה לי. "גם אני אותך. יותר ממה שאי פעם אוכל להסביר. זה לא נגמר". זו ירידה לצורך עלייה" היא השלימה. דומעים התחבקנו שוב. ניסיתי להחזיק עוד קצת. היא עברה לביקורת על התיקים ואמרה לי מרחוק שהיא אוהבת אותי. היא נעלמה והתפרקתי על הספסל שעד לפני רגע ישבנו עליו יחד.
צריך להתחיל מחדש.

במבי עלתה על המטוס, אני עליתי על המונית ליעד הבא, המנקה במלון בסנתה מרטה נכנסה לנקות את רסיסי הזכרונות והחלומות שהשארנו מאחור והלב שלי עלה על הרכבת.
אין ברירה אחרת.

// רון שמואלי

Your email was successfully saved