תקשיבי, את לא יכולה לדמיין מה עברתי בדרך אליך. 
את יודעת, כבר שמעת בערך את כל הסיפורים שלי. שמעת על כל הדייטים הכושלים, על התסכולים, על הקשיים.

שמעת על הפעם ההיא שיצאתי לדייט עם הבחורה ההיא שטענה שאין לה בעיה לחרבן על הרצפה באמצע הרחוב אחרי שטיילה בהודו ושהתחילה לנבוח כשראתה כלב שעובר ברחוב.

את יודעת על הבחורה שחפרה לי את החיים בטלפון, עד שלא יכולתי לשמוע יותר והרחקתי את המכשיר מהאוזן וחיכיתי שהיא תסיים. את שמעת על ההיא שישבתי איתה באוטו במשך שעתיים, כולל עוד דייט של שעה וחצי ושלא הפסיקה את המונולוג שלה לא משנה מה קרה בדרך, עד שאחרי שהורדתי אותה בבית סגרתי את הרדיו כדי לשמוע את עצמי חושב.

יש גם את הסיפור על ההיא שלא הפסיקה להזכיר לי את השם שלי; "רון תקשיב", "אבל רון אתה צריך להבין", "אז רון מה אתה אומר על..." בכל פאקינג חמש דקות. ואז כשישבנו בבית קפה היא אמרה שהיא מחפשת קשר לחתונה וקשה לה עם כל אלה שמחפשים סטוצים בתל אביב. כדי לברוח מזה אמרתי שאני גר בתל אביב ו-ובכן... (מחקה אותי מהפייסבוק אחר כך).

עשרות דייטים גרועים. בחורה שהתגלתה כשמאלנית קיצונית בעוד אני קצין בצבא ולא הסכימה לדבר איתי יותר, מישהי שהורידה לי ביס עד זוב דם בשפה, אקסית שדפדפה בטינדר תוך כדי דייט, אחת שבאמצע הדייט לקחה את הרגליים וברחה בטענה שהיא עובדת משרד הביטחון ומקפיצים אותה (הכי מקורי עד כה) וגם כאלו שסתם נעלמו עם הזמן. 
שלא עבד, שלא הסתדר, שלא הייתה כימיה.

שאלתי את עצמי כל כך הרבה פעמים למה זה קורה, למה בכל העיר הזו, המדינה הזו, אין אף אחת נורמלית לרפואה. ואז דווקא בחו"ל מצאתי אותך.

זה קצת כמו לטפס על הר גבוה כדי להגיע לפסגה. אתה מטפס ומתקשה, שואל את עצמך למה, מחזיק חזק בסלע, מרים עוד צעד ומקווה שזה יהיה יותר קל. ופתאום, בלי לשים לב הגעת לפסגה. ככה. אני עומד מולך על קצה ההר, יודע מה עברתי עד שהגעת אלי ככה במקרה. 

את מבינה? כמה טוב שבאת.
כמה טוב שבאת בדיוק כשכבר עמדתי לוותר.

// רון שמואלי

Your email was successfully saved