כשנחתתי נכנסתי לסחרחורת. מערבולת. רגשות מעורבים, ים פחדים, הרים של חששות. לחצים מהלא ידוע, כאבי גדילה, הסתגלות לשגרה החדשה. 8 חודשים בדרום אמריקה, ועכשיו כבר שנה מאז הטיסה. בארבעת החודשים מאז שחזרתי התעסקתי בלחזור גם לעצמי, כי אומנם הגוף נחת בשערי תל אביב, אבל הראש עוד לא מצא את הדרך בחזרה הביתה.

חרדות. אוקיינוסים של תהיות. אבל לפעמים צריך ללכת גם כשלא רואים לאן. אז התחלתי ללכת. צעד אחר צעד. עקב לצד אגודל. זה מסע ארוך, וחברים רבים תהו לאן נעלמתי. התנתקתי. לא יכולתי לשמור על קשר ובאמת להיות עם מי שאוהב אותי כי הייתי כל כך שבוי בעצמי, ששום קול לא עבר דרך החושך. ולפעמים הרגשתי שעליתי על מתקן אחד יותר מידי, ושאני רוצה לרדת. לטוס שוב וכמה שיותר רחוק, לעזוב את הכל וללכת, אבל החלטתי להילחם.

הלכתי אחרי האהבה וחזרתי לפה, ויחד איתה אני מתמודד. נשענים אחד על השני מול הקשיים. ויש ים קשיים, וים של דאגות. כלפי חוץ קל להציג פוקר פייס, אבל כשחופרים לעומק מגלים את הסערה שבפנים. אבל אסור לפחד. אסור לפחד מהבעיות ולקפוא. רק להמשיך לזוז.

זזתי. הפסקתי לחכות ליום חדש נפלא. חזרתי לעצמי לאט לאט, עם עזרתם של המשפחה, של החברה והחברים, וגם בזכות עצמי. בניתי לעצמי מסלול חדש. אני הולך ללמוד קופירייטינג, כי זה מעניין אותי. עשיתי קורס ברמנים כי זה הלהיב אותי, חזרתי לתל אביב והתחלתי להגשים חלומות. או לפחות לנסות. על מסלול המראה חדש, שעוסק בפיתוח עצמי. דברים הולכים להשתנות.
מתוך הספר "שובה של המלכה" מאת גבי ניצן


// רון שמואלי

Your email was successfully saved