שבועיים. עברו שבועיים מאז שדיברנו בפעם האחרונה. מאז שהפכתי מזוג ליחיד והתחלתי לזוז. אמרו שמיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה- שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע. שבועיים בהם אני חושב על האהבה הרחוקה שלי, תוהה אם גם היא אומרת שקר ושואלת מתי אני בא. 

התחלתי לפגוש אנשים חדשים, ופגשתי כמה חברים שעזרו לקום ולהמשיך. שבועיים בהם לא דיברתי כמעט עם אף אחד, ובעיקר דיברתי עם עצמי. שבועיים שניסיתי לתת לעצמי להתנתק, להשתגע. למעט את העיסוק באיפה אני ואיפה את. להתגבר על פחד, להתגבר על בדידות, להתגבר על תקופת ההתגברות, להתקדם.

זה משתנה אבל לאט. הזמן באמת עוזר לפצעים להחלים. אני מכריח אותו. אני ממלא את הימים בפעילות, כדי להעסיק את הראש. ופתאום, נתתי לעצמי להתרגש מחדש ממקום יפה, לקלוט שאני בטיול, המבט קפץ לגובה של 20 אלף מייל והפנמתי את הסיטואציה שאני נמצא בה. אני לא צריך להרגיש אשמה על הנאה כי אני מתגעגע. אני חושב שאני מתחיל להרשות לעצמי להנות לצד הגעגוע, או להתגעגע לצד ההנאה. אני יודע שככה היא רוצה שארגיש, זה לקח לי קצת זמן. מקווה שאצלה משתפר גם, שהיא גם בתנועה במרוץ השגרה.

מיליוני אנשים לבד, ואני מקווה שכשננוע עד שניפגש, מתוך המיליונים האלו יהיו שניים פחות, אבל בינתיים, שיהיה בתנועה.

// רון שמואלי
 

Your email was successfully saved