הרעיונות הכי טובים באים בלילה. הם נכנסים, כאילו בהיסח הדעת, בחסות החשיכה כמו גנבים. אחרי שהם מתגנבים לחלל המחשבה, דרך הנשימות העולות ויורדות בנסיון עיקש להרדם, הם מתחילים לצעוק. הם מדליקים את כל המנורות, מפעילים את כל האזעקות, רצים במעגלים. "קום. עכשיו. תתחיל לעבוד." וזה לא משנה בכלל אם היית ביום חופש או אם החתמת שעון בעבודה בסוף משמרת.

"זוז ותתחיל לכתוב, אין לנו את כל הלילה. שלא תשכח!" ועם הרעיונות נכנס לפעולה גם הדמיון שהוא פורץ מיומן. הדמיון מדמיין לו. וכמה דברים יש לו ליצור יש מאין. או יותר נכון, יש מתוך השאיפות הפושעות הידועות לשימצה. את העבודה החדשה שאקבל (אם רק יהיה קצת מזל), את ההרגשה של הכיסא על המושב בכיתת הלימודים, את הדירה שתהיה לי, את הכריכה לספר שאכתוב, את הפתיח. או בעצם פרולוג, וגם את מבנה הפרקים.
צילום מתוך: התפסן בשדה השיפון

יותר מזה, נשתלים שם גם קווי עלילה ודמויות, רעיון לספר בשני חלקים, אולי רק אחד כי שניים זה לא מתאים, ומאיזה מקום בכלל להתחיל את הסיפור? וככה הם גונבים לי את השינה. הרעיונות, הדמיון והשאיפות. אני משחרר את החיבוק מתנוחת הכפיות, נותן לה נשיקה קטנה על העורף ומסתובב כדי לארגן את המחשבות. אני יכול להרשות לעצמי כי איתה אני פחות חושש. הרעיונות, המחשבות, השאיפות והדמיון כמו שאמרתי, כולם גנבים, וכגנבים הם יברחו ברגע שיפקחו העיניים וידלק האור, לפעמים ישאירו סימן שהיו שם. היא, עם הרבה השקעה, אהבה וקמצוץ מזל תישאר שם גם בבוקר, ובבוקר שאחריו, ותעזור לי להכניס רעיונות חדשים, כדי להתחיל את כל המעגל מההתחלה.

צילום תמונה ראשית: גל ג׳יבלי
// רון שמואלי

Your email was successfully saved