אני לא בסדר.
טוב, בוא נדבר על זה. תכל'ס, אני כן. 
אני בריא ונושם, אני מוקף אנשים טובים, הורים תומכים ובת זוג אוהבת. אבל אני לא באמת בסדר.
כאילו...אני כן. אני מראה לעולם את התמונות של כמה הכל בסדר, את הצחוק, את מסכת הליצן השמח, את הדמות שאני משחק. אבל אני לא באמת בסדר.

כבר שנים שאני לא באמת בסדר. אני אפילו לא יודע באמת למה ומבטיח לעצמי שאעבוד על זה. שאשתנה. שאזכור לצחוק, ולחייך באמת.
ואני כן בסדר. אני מנגן וכותב ויוצר, ובזמן שאני נוסע ב-120 קמ"ש על כביש 6, כשאני לבד באוטו והמוסיקה מפמפמת לי את האוזניים והמחשבות את הראש, אני יודע שאני ממש לא בסדר.
משהו שבור. משהו לא מחובר עד הסוף.

אני מעבר ללא בסדר. אני בבלאגן. הראש שלי קופץ לכל הכיוונים. המציאות מתפוצצת לי בפנים. אני חורק שיניים וממשיך. קופץ אגרופים ונלחם. כבר לא יודע במי. בזכרונות על מי שהכאיבו לי פעם? במציאות? בפחדים לגבי העתיד? בעצמי? זה כבר בכלל משנה במי?
אני מאשים. אני עצבני ודוקר. אני כואב ומכאיב. אני לא 100, כמו שהרבה אנשים יכולים להגיד. אבל אני בסדר. 
צילום: גל ג'יבלי

אני חורז רגעי אושר, מנסה לזכור את מה שטוב, משכיח את מה שכואב. לפעמים מרגיש בודד, למרות שאני יודע כמה בודדים כמוני מסתובבים שם. שהם ממש בסדר, אבל ממש לא באמת בסדר.

אני קורא עכשיו ספר שנקרא "הדברים החשובים באמת". כתוב שם שבספר של "פו הדוב" יש שיחה בין חזרזיר לפו, וחזרזיר מציין שטיגר נראה לו קצת משוגע. אולי אפילו קצת לא בסדר, ופו, שעונה לו אחרי כמה דקות של מחשבה אומר "טיגר דווקא נראה לי בסדר" ומוסיף "האמת, כולם בסדר".

גם להיות לא בסדר, זה בסדר. מותר להישבר, מותר לכאוב, מותר להרגיש חלשים. לא צריך להעמיד פנים, כי ברגע שאני מודה שדברים "קצת לא בסדר" אני כבר על הדרך הנכונה להיות קצת "באמת בסדר", אבל בעיקר עם עצמי, וזה מה שחשוב.
צילום תמונה ראשית: גל ג'יבלי
// רון שמואלי
 

Your email was successfully saved