כמעט.
אין מילה שמתארת את מה שאני מרגיש עכשיו יותר טוב מ"כמעט".
נכנסתי למיטה שלי, ובשעה מאוחרת כמו 4:20, אחרי משמרת מתישה מאחורי הבר, זו הייתה יכולה להיות תחושה נהדרת. אבל היא כמעט. 

המיטה הזו היא כמעט שלי. היא הייתה פה כשעברתי לדירה הזו. היא תשאר פה כשאעזוב. הדירה הזו היא כמעט שלי. עיצבתי ושיפצתי את החדר שלי, אבל אין פה תחושה של בית. זו לא הדירה הקודמת שלי, שהרגשתי בה "בדיוק". עם המרפסת והמרחב האישי שלי. זו כמעט הדירה שלי. 

זו העיר שלי. ובכן, כמעט. אני גר בדירה בתל אביב, אבל היא יותר "כמעט" רמת גן מאשר "בדיוק" תל אביב. אני מתגעגע לרחוב הישן שלי שהיה בלב העניינים, ממש על כיכר רבין, ונזכר בזה בכל צעד שאני עושה לבניין שלי שנמצא כמעט על איילון. 

גם העבודה שלי היא "כמעט" מה שרציתי. אני ברמן, אבל במסעדה. לא בפאב כמו שהייתי רוצה. וביפו, שכמעט לא משאירה לי כסף בזכות פקחי החניה שמשאירים לי מכתבי אהבה בדמות דו"חות על החלון.

בים בם בום. כמעט איפה שרציתי להיות.
כי עכשיו אני מפנטז על להיות בעיר אחרת, ובעבודה אחרת, ובדירה אחרת, ובמיטה אחרת. מיטה שהיא קצת פחות ריקה כי היא ישנה איתי.

וזה מצחיק. כי מכל ה"כמעטים" האלה שכוללים גם את "כמעט" ולא רואה אותה, בלילה הבודד שבו אני זוכה לישון איתה ביחד ולקום איתה בבוקר אני מרגיש "בול".

כמו הרגע האורגזמי הזה כשמצליחים לחבר שתי חתיכות בפאזל קשה במיוחד, דווקא כשאנחנו ישנים יחד ואני עוטף אותה בחיבוק בין השמיכות, אני ישן הכי טוב. 

נמאס לי מ"בערך" ו"כמעט". 
צריך את "בדיוק".

// רון שמואלי

Your email was successfully saved