האוטובוס מתגלגל לאיטו בין עיר אחת לאחרת. השמש עושה את מסעה הידוע מראש ממזרח למערב, בעוד האוטובוס ממשיך בשלו על רקע המדבריות והדיונות. אין כאן כלום מלבדנו. אני יושב ליד החלון ומסתכל על הנוף, נותן למחשבות שלי להיפלט לדף כמו גלים שנושאים בקבוקים מלאי מסרים אל החוף, והיא מספיק קטנה כדי להניח את הראש על המושב ואת הרגליים עלי. היד שלי מלטפת לה את הרגל בעוד היא ישנה ואני מנסה לשמור לעצמי את הרגע בזיכרון.

יום אחד, תפגשו משהו שיגרום לכם לתהות איך הצלחתם לנשום במשך כל כך הרבה שנים בלי אוויר, ומסתבר שהיא בלון החמצן שלי. זו אולי אחת התובנות הכי מפחידות שהגעתי אליהן בחיי. אני לא רוצה אותה רק בתור זיכרון, אני צריך אותה בתור מציאות. זה הרבה מעבר ל"רצון". אני לא רק "צריך" חמצן, אני זקוק לו נואשות. 

אני תוהה ביני לבין עצמי איך הצלחתי להסתדר בלעדיה עד עכשיו כי פתאום כל כך ברור לי שהביחד איתה נותן לי גם מקום להיות לבד עם עצמי. היא נותנת לי מקום מפלט ושקט נפשי. היא נותנת לי להיות באמת אני. בלי מסכות, בלי פחדים. רגש עדין ועוצמתי כל כך בו זמנית, ששואב לי את כל המילים.

 אני לא חושב שזה רק בגלל שבאתי ממקום חשוך, כי היא באמת אור, והיא עוזרת לי לראות את הדרך אל מחוץ לחושך, מחוץ לכאב, מחוץ לעבר, ולהיות כל מי שרק רציתי להיות. לצדה ולא על חשבון אחד מאיתנו. לידה אני מרגיש שאני מלבלב.

אני מזכיר לעצמי שיש לנו לא מעט זמן יחד, ושצריך להנות ממה שיש לנו באמצע הכלום העצום הזה על האוטובוס, כי לא הייתי יכול לגלות את כל הרגשות האלו לבד, אבל זה הצורך הזה בהנשמה מלב אל לב שגונב לי את השקט ומעורר את הפחד. כי אני יודע שברגע שהיא תלך פתאום יכבה האור, ויחד איתו גם ייגמר האוויר. אז כל פעם שאני יכול אני מנשק לה את המצח, שואף אותה ואת ריח השיער שלה לתוכי ומנסה להחזיק הכי הרבה שאפשר. 

// רון שמואלי
 

Your email was successfully saved