-מה נשמע? לא הייתי פה כבר הרבה זמן.
-בסדר גמור. איך אתה?
-טוב... רגיל... האמת שלא משהו.
-למה? הכל בסדר?
-כן... פשוט... הלכתי קצת לאיבוד בדרך.
-תסביר.

-התחלתי מסע לפני שנתיים. במקרה גם התחלתי לכתוב באותו הזמן, אז הכל מתועד. עשיתי תהליך שהשאיר אותי בהלם בזמן ממש קצר. אני חושב שבחיים לא עברתי כל כך הרבה שינויים בקצב של השנתיים האחרונות.
-נו, נשמע מעולה.
-כן... אבל...
-אבל מה?

-אם הרגשתי לפני שנתיים שאני משנה כיוון, ולפני שנה הרגשתי שאני עף באוויר על חללית לכוכבים, עכשיו אני מרגיש כאילו... נתקעתי בחלל.
-למה?
-לא יודע. כאילו, חייתי על "20 שניות של אומץ" ואז חזרתי מדרום אמריקה והרגשתי איך הכל נעלם. איך נשאבתי למציאות. נשאבתי לדיכאון. נשאבתי לתוך חור שחור. 
חזרתי לתל אביב, אבל אני לא מרגיש שמצאתי לעצמי את הפינה שלי. אני מרגיש מאוד בודד. 
אני בעיקר מאוד מבולבל בנוגע להכל.

-נשמע מורכב מאוד. אז מה אתה עושה?
-עם הבלאגן הזה?
-כן.
-אני מנסה לקחת צעדים גדולים. אני זוכר במעומעם שלמדתי שאני צריך לזוז כשרע לי. יש איזה פתגם שאומר "בן אדם הוא לא עץ". אבל קצת שכחתי את זה. אני צריך שינוי.

-אתה נשמע בכיוון.
-בכיוון כן, רק מקווה שבכיוון בנכון.
-יש את המשפט הזה של אליס בארץ הפלאות. אתה מכיר? "לא משנה באיזו דרך-"
-חלאס עם הקיטש. 
העיקר זה לא להפסיק ללכת.


צילום תמונה ראשית: גל ג'יבלי

// רון שמואלי
 

Your email was successfully saved