לא הרבה יודעים, אבל שבוע הגשות לסטודנטים לאדריכלות הוא זמן טוב להרהורי נפש. יש רגע אחד, לפני שממשיכים להקליק על העכבר ולבצע עוד פקודה באיזו תוכנה, ולפני שלוחצים פליי על שיר נוסף של פרנק סינטרה או נינה סימון ביוטיוב, בו עוצרים ובוהים במסך. העיניים כבר עייפות אחרי 10 שעות עבודה ויותר והראש שקט. זה לוקח בדיוק שנייה, אבל השנייה הזו משמעותית.

הבהייה היומית שלי לקחה אותי 10 שנים אחורה, גיל 16. בגיל הזה הערך העצמי נמוך, את נוהגת להתפשר המון על עצמך ובעיקר לקבל יחס לא ראוי מהילד הרע של השכבה בטענת שווא שזאת אהבה. זאת לא אהבה. את תדעי את זה רק מאוחר יותר. ״משיכה בצמות״ היא לא תמיד דרך חיזור לגיטימית, אבל הורגלנו לחשוב שכן. הורגלנו לחשוב שצריך לקבל התנהגות רעה של בן לכתה כמשהו חיובי שמעיד על חיזור ורצון וכוונה. ש״משיכה בצמות״ זה חמוד. זה לא.
היום אני בת 26. 25 ושנה ליתר דיוק. יותר מרבע מאה, לא בא ברגל! היום לא אקבל צורת חיזור כזו. ההערכה העצמית שלי כבר בנמצא והביטחון העצמי במגמת עלייה. האמת שנמאס, נמאס להתפשר.

נמאס מכל השקרנים, בעיקר אלה שמשקרים לעצמם, המזויפים, החרטטנים, קוני הפרחים כי חושבים שזה מרשים, המשתמשים במילים גדולות, מבשלי הארוחות, חסרי הרגשות, חסרי הלב, מחוסרי הכישורים החברתיים, אלה שסתם מדברים, השוביניסטים, האגואיסטיים, האגוצנטריים, השחקנים, הלא יציבים, הלא סגורים, חסרי הטאקט, חסרי הבטחון שעלולים להטעות אותך שהביטחון שלהם בשמיים אבל ההיפך הוא הנכון, אלה שאין להם כלום בחיים מלבד הלימודים, הבודדים, המשועממים, הפריק קונטרולים, מחוסרי החברים האמיתיים, כאלה שבשעת השין לא יחששו להגיד להם את האמת: שהם דפוקים ושלא מתנהגים כמו שמתנהגים. 

אלה שבאים ורוצים כביכול לנסות, אבל אומרים לך באותה הנשימה שזה ביחד עם אחרות. חסרי הכבוד, אלה שסתם אומרים שהם לא רוצים סתם. חסרי האופי, מחוסרי האמפתיה, המשאירים על אש קטנה, אלה שרוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אלה שלא יודעים מה זאת אהבה. אלה שלא מסוגלים להתמודד, הפחדנים, הלא גמישים, הקמצנים, האובססיביים, הדרמטיים, המורידים, הפוגעניים, המזלזלים, המתעללים, הדפוקים. אלה שלא יודעים לבקש סליחה וחושבים שרק מילים יעשו את העבודה. אלה שלא יודעים לקבל ביקורת, התקועים.

אלה שלא מפסיקים להתקשר, אלה שלא מסוגלים להישאר, אלה שלא באמת אכפת להם, אלה שגם לא יהיה להם אכפת, אף פעם, כי אלה מי שהם והם לא ישתנו. הם יגידו לך שהם השתנו בחודשיים ועברו תהליך, אבל האמת היא שכל חוסר הכנות הזה, פשוט מביך. המבנה האישיותי לא יכול להשתנות ב-60 יום. אתם עוד רגע בני 30, זה אבוד. 

אפשר ללמוד ולהשתפר ולקבל הארה ויש גם מקרים בהם תאכלו כאפה, אבל זה לא משנה אם אין כוונה מאחור ואם סתם התחשק לכם את השקט לשבור. והחלק העצוב הוא שאתם מחפשים הצלה בדמות בחורה. זה כל כך ריקני וילדותי ומעיד על חוסר שקט נפשי ואני מקווה שיום אחד תבינו אחרת, בשביל עצמכם. אף אחת לא תציל אתכם. אף אחת. ההצלה צריכה לבוא מהקרביים שלכם, משהו שתצטרכו לעבוד עליו הרבה. עד אז השתדלו להיות טובים ומוסריים, זה משהו למשל שיכל לקדם אתכם בחיים.

אז ביי חברים, צאו לי מהחיים כי לי זה כבר לא מתאים. וגם אל תטרחו בעתיד להתקשר, לא נראה לי שארצה לדבר. תבינו, אתם עושים לי רע אז באמת שלא השארתם לי ברירה. 

// רוני סטרוגו

Your email was successfully saved