אנחנו עם סקפטי. אולי בגלל זה אנחנו מקריחים מהר.

אנחנו כל הזמן מחפשים איפה דופקים אותנו, איך מרמים אותנו ועובדים עלינו. חצי מתהליך הקנייה שלנו מלווה במחשבת "איפה הקאצ׳'" או "האם זה באמת שווה את המחיר שהם מבקשים על זה?". אולי בגלל זה, בישראל, הרבה יותר קשה למצוא פרסומות מרגשות (להוציא את סלקום) מארה"ב ותאילנד לדוגמא, ששם מנגנים לקונים על הרגש, סוחטים מהם כל דמעה אפשרית וממירים אותה לכסף. לנו לעומתם, יש מלחמות ושירים כדי לבכות והפרסומות פחות מדברות אלינו.

ובכל זאת, קבלו את הפרסומות הישראליות שכן הצליחו לרגש אותנו ואולי אפילו לגרום לנו להזיל דמעה של כסף.

את המקום העשירי כבשה פרסומת של התיבול של אסם, "ריח שמחזיר אותי הביתה" ותאכלס, מה אנחנו צריכים יותר מחיילים, אמאאבאאחות וסיר של עוף?

 

במקום התשיעי, פרסומת חמה מהתנור, היישר מ2014, כשאל-על החליטו למנף את הישראליות שבהם ולגרום לכולנו להרגיש גאוה על משהו שממש לא מזיז לנו (מי מבדיל בין בוינג 777 לבוינג 9989 חוץ מטייסים?)

 

במקום השמיני, מי אם לא "הגבינה עם הבית" זו שגורמת לכולנו להיזכר למה בכל זאת טוב פה יותר מבארצות אחרות, המוצר שגרם למהפכות ברחבי הארץ ובעיקר הוכיח שפשוט אי אפשר לחקות אותו. ומה יותר טוב מלהוסיף לו ילדה ג'ינג'ית קטנה ושיר שעושה טוב בלב והנה קיבלתם:

במקום השביעי, עומדת בגאון פרסומת ישנה של פלאפון, ישראלית בניחוח אירופאי. שומדבר בפרסומת הזאת לא ישראלי במיוחד מלבד השלט של ה"סופגניות" אבל נו, אמרנו "מרגשות" לא אמרנו "מושלמות".

במקום השישי, קמפיין הוקרה מ-2002 לכוחות הבטחון, מטעם משרד החינוך. כן, מלא חיילים, כתבות ותמונות, של חיילים, לא הכי פייר למשוך אותנו, הישראלים בצורה הזאת. אבל השיר נכתב במיוחד עבור התשדיר ויותר מזה- הם מפרסמים רק את עצמם, אז קבלו מקום 6!

 

במקום החמישי, פרסומת של הפתיתים של אסם. אומנם היא לא סוחטת דמעות ולא תגרום לכם ללכת לתרום כספים לעוברים ושבים, אבל היא עושה את העבודה, גורמת לחיוך ולחשק פסיכי לפתיתים.

 

במקום הרביעי שוב פרסומת של פלאפון. לא, הם לא שילמו לי, אבל כדאי שכולנו ניזכר שפעם גם הם ידעו לעשות פרסומות מרגשות. השילוב המושלם בין ליאור אשכנזי, ילדה קטנה, דובי והומלס ייצר את אחת הפרסומות הטובות שנראו על המסך.

ועכשיו, לשלושת הגדולים.
הצלחתי להגיע עד לכאן בלי אף פרסומת של סלקום, אבל נו- הם כל כך משתדלים אז גם להם מגיע. אז ישבתי וניסיתי לבחור אחת מתוך כל המליון, ואחרי 5 דקות מצאתי את עצמי בוכה בלי הפסקה אל מול הלפטופ, שולחת תוך כדי הודעות לכל המשפחה על כמה שאני אוהבת אותם וביד השניה תורמת לחירשים, אתיופים, חיילים ואנשים שרוצים לטוס לדרום אמריקה. הנה הפרסומת הנבחרת:

במקום השני (והמכור), הפרסומת שהכי מרגשת אותי, שגורמת לי להרגיש הכי קרוב לאמא ובו בעת הכי קרובה לאבא, שהוא זה שכתב את השיר בפרסומת, לאמא שלו. על הדרך אני גם הכי קרובה לסבתא. מעבר לתמונות של התינוקות, שלא ממש עושות לי את זה, המשפט בסיום גאוני, take a look:

ובמקום הראשון, המכובד, הנכסף, המעורך, עומדת לה פארודיה קורעת, על אותן פרסומות ששואבות מאיתנו, בכוח, את כל הרגשות. אוסף של מניפולציות שכולנו נופלים בהן, כי אין מה לעשות- קלישאתי זה הכי אחי.

// רוני שינקמן

Your email was successfully saved