״אני מוכן למות בכל רגע נתון״ עניתי. ״מה?״ היא הזדעזעה מעט.
שעת בין-ערביים, דשא ירוק ושמיים כתומים. ״מה אתה חושב כשאתה קם בבוקר?״ הייתה שאלתה.
״לא מדובר באיזו בקשה אובדנית, אלא יותר קו מחשבה, אפשר להגיד. תראי, זה התחיל ברגעי הבילבול והתיסכול, כשאני מחכה באומללות שיום העבודה ייגמר או כשאיני מספיק דומיננטי כמו שהייתי רוצה בסיטואציה חברתית כזאת או אחרת. אז אני חושב - אני מוכן למות בכל רגע נתון, ואז אני נזכר, ללא צל של ספק, יש את הדברים שאני יכול לשנות ויש את הדברים שאני צריך לקבל.

ואז אני נוטש בעדינות את שורת הגפנים אותם אני מדלל או את האיזור המשותף בהוסטל ושב למקומי הטבעי, המתבונן כצופה בהצגה הבסך-הכול די מבדרת שעיניי רואות. ומשם זה התגלגל, אני מבין את משקלה של הערה זאת, ואולי כוחה במשקלה, אם אני מקבל אותה על עצמי בכנות, כי אדם שמתכוון למילים אלה דווקא במוכנות לאבד את חייו - חי כל רגע ורגע במלואו, בנוכחות מוחלטת, בעשייה.

הוא לבטח שומע כל נהר זורם וציוץ ציפור, הוא לבטח אומר את אשר על ליבו, נותן ללא ציפייה לתמורה. בטוח שידיו עייפות, עיניו בורקות וליבו עולה על גדותיו באהבה, וחייו חסרי ספק, תלות או פחד הם״.
עיניה השלוות נחו על עיניי, כבר מזמן הפסקתי לצפות להפתיע אותה, שפתיה נמתחו קלות ויכולתי לראות חיוך עדין נפרש או שמא היה זה דמיוני בלבד. ״דבש או סוכר בתה?״ היא שאלה.
צילום התמונות: אייל רון
// רותם צירין

Your email was successfully saved