פגשתי לראשונה את ג׳יפסי ביום העבודה הראשון בחווה, אחרי יקיצה מוקדמת. כשהג׳ט לג עוד במיטבו יצאתי מהקרוואן, והיא באה בריצה עם זנב מכשכש, עיניים נוצצות ומקל בפה. כבן אנוש מחונך ועוד אחד שער כבר זמן מה התחלתי לזרוק לה את המקל ולרוץ איתה, ואחרי בערך חצי שעה הגיע בעל החווה ואמר לי ״אני לא הייתי עושה את זה במקומך, זה כל מה שהיא רוצה וברגע שהתחלת היא לא תניח לך״.

זרקתי עוד פעם-פעמיים באותו יום אך שמעתי בעצתו ועד יום זה, מעל לחודשיים אחרי היא עדיין מתרוצצת בין רגליי עם אותו הזנב, אותן העיניים ומקל אחר בכל פעם. ואז זה הכה בי, שטף אותי כמו מין גל קנאה מלוח - זה הכול, התנאי היחיד, כל מהותה, כל אושרה, כל שלמותה - מקל נזרק. יש לי מה ללמוד חשבתי לעצמי, אני, שסל התנאים חסרי הפשרות שלי עולה על גדותיו - משמעות, למידה, יחסי חברות כנים, מערכת יחסים בריאה, תחביבים, הרפתקאות.

ואז אני נזכר שאין תנאי לאושר. שהאושר אינו בר-השגה, אינו כמו כסף, רכוש, מעמד. האושר נמצא רק ברגע הזה, רק במעמקיו האין-סופיים של ההווה חסר הזמן וחסר הדאגות, הוא נמצא בחמלה ובסבלנות, בקבלת המציאות ובלב שעולה על גדותיו באהבת חינם. ואיך מוצאים אותו? אם הייתי נשאל תשובתי הייתה לבטח - לא מוצאים, זהו מסע שאינו נגמר, עבודה רוחנית יום-יומית, כוונה והתמסרות, יציאה מאיזור הנוחות, שינוי הרגלים והתמודדות עם פחדים. בהתבוננות חסרת ציפייה, צורך או תלות, ותמיד כשאני מונה מסקנות טריות אלו שירו של ישי ריבו שב ועולה - ״איפה אני בין כול המשפטים ההגיוניים האלה?״

למישהו.י מתחשק לזרוק לי מקל?

// רותם צירין

Your email was successfully saved