״אוי ואבוי״ אבא אמר, ״המוכרת החזירה 100 והייתה צריכה להחזיר 20, קודם כל הולכים אליה״ כך נפתח הבוקר המאוחר והראשון שלנו יחד בהונג קונג. כשחזרנו למקום והמוכרת השיבה לתחינתי באנגלית במבט תוהה ניגשתי לאחד המקומיים שהיו ליד, הסברתי כמה ולמה, הבחור חייך הסביר לה את המצב ולאחר מכן שאל מאיפה אנחנו והזמין אותנו לקפה אצלו במשרד. מכיוון שכול תורתנו בימים אלה הינה המילה - כן, הלכנו אחריו בצייתנות, והבחור, שהסתבר מאוחר יותר שמדובר במנכל חברת אורז בין-לאומית, פתח ואמר כמה הוא מעריך את היושרה של אבי היקר.

כך החל סדר האירועים הבא - מצעד טעימות של תה שהם מפיצים, קפה שהם אורזים במקום, אורז בריח בושם, הזוכה המאושר של תחרות בין לאומית, לא זכור לי באיזה שלב אך גם צ׳ייסר ליקר סיני משובח היה מעורב בסיפור ולקינוח ארוחה מקומית איתו ועם צוות משרדו המצומצם. יצאנו משם עם שני סוגים של תה, שקית אורז זוכה פרסים, בקבוק ליקר סיני יוקרתי אשר לוקה מעט בחסר וחיוך מאוזן לאוזן.

כול-כך רציתי שהחיים יקרו לנו בזמננו הקצר בהונג קונג והאמת היא שגם אם היו מביאים לי דף ריק ואומרים - יאללה מה שתרצה, הייתי אוחז בעיפרון ומגייס כל טיפת יצירתיות וחלום, ועדיין לא הייתי הוגה בוקר ראשון כה מלא וחי. והדבר הכי מדהים בסיפור הזה הוא מה שאוהבים לקרוא - קארמה. תן ותקבל, תעשה טוב יהיה טוב.

כבר זמן מה שאני שותף לדרך זו. היא צצה, מכריזה על קיומה, לעיתים בלחישה ולעיתים בצהלה, אך תמיד בשמץ מיסתוריות, כמו אומרת ״אני כאן, תמיד הייתי אך תראה אותי רק אם לכיווני תביט, רק בעיניים פקוחות״. אך לא הפעם. בעוד היקום עזר לנו להלוות הוא כבר רקם את תשלום חובו, כל זאת ועוד - הותיר אותנו חייבים. אם חושבים על זה, כנראה כך היינו מלכתחילה.

// רותם צירין

Your email was successfully saved