כשהייתי בת 16 התחפשתי לגיבורת על. התהדרתי בגלימה ורודה, סרט בשיער וחצאית תואמת, הדפסתי את האות 'S' על נייר מדבקה והדבקתי על החזה שישמש לי כשריון. סופרוומן, התחפושת האהובה עליי בכל הזמנים. לגלגתי על בני התמותה הנחותים, ידעתי שיש בי כוח והרבה. כוח בידיים, ברגליים, כוח לעשות, כוח לשנות. יש בי את הכוח להיות מה שארצה, העולם לא יכול עליי, כך האמנתי. 

היום אני תיכף בת 30, כבר לא רואה את העולם בוורוד, לא הילדה התמימה שהייתי. אני עוד לא אמא וגם לא מתכוונת להיות בקרוב. אין לי משכנתא לשלם, בעל לדאוג לו, הורים מבוגרים מדי או עבודה סיזיפית. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי נלחמת מול עצמי מלחמת התשה נצחית ובלתי פוסקת. שוב ושוב אני סופרוומן על גג העולם, לובשת את גלימתי הוורודה מדביקה את ה-'S' ומתחילה לרוץ. רצה סביב ה-FOMO התל אביבי, סביב העבודה, סביב חברות במצוקה, סביב גברים מיותרים, סביב אימונים, סביב החיפוש האינסופי. רצה במעגלים של אי שקט. אין לי רגע דל כשאני עוברת ממקום למקום, מתנשמת ומתנשפת, חסרת אוויר או יכולת להסתכל מעבר לקו הסיום של ההקפה הנוכחית. אני לא מתאמנת לאולימפיאדה ואפילו לא שואפת להשתתף בשום מרוץ.

אין לי מנוח או רגע דל, אני לא מכירה את כלום ולא את שום דבר, לא רובצת מול מסך, בקושי נמצאת בבית. שום דבר ואף אחד לא יכולים לעכב או לעצור אותי, ה-'S' מנייר שלי הפך עמיד עם השנים. אני חסינה. מזג אוויר לא מזיז לי, גם לא עייפות או חולי, לא רחמים עצמיים ולא רגש. אני לא שמה לב לסימנים, לשלטים, לאנשים, למצבים - גם כשהם נמצאים לי ממש מול העיניים.

המסלול שלי הוא מעגלי ולא נגמר, מסביבו עומדים כל מיני אנשים ומחשבות, כאלו שאני אוהבת יותר וכאלו שפחות. גם הגוף שלי עומד שם לפעמים, מסמן לי עם סטיקלייטים צהובים כתומים, מנופף בשתי ידיי הארוכות, קורא לי לרדת. עומדים שם גם אנשים עם שלטים ענקיים ״תעצרי״ אבל אני בכלל לא שמה לב, הרי הראייה שלי מרחוק לא משהו. כולם צועקים לי, צועקים עליי: "מספיק לך רותם, די!" ואני לא שומעת, לא רואה, לא מסתכלת סביב. אני רצה באמוק, בלי לנשום, בלי שעון, בלי כיוון, בלי מצפן, לפעמים אפילו בלי מטרה. אני לא עוצרת.

אני מתעלמת עד שאני נעלמת. עד שמגיע משהו מספיק גדול ורע, אחד כזה שלא משאיר לי שום ברירה. אולי בן משפחה שזעקתו פתאום נשמעת לי ממרחקים, אולי מוות של אדם אהוב שניצב לי מול הפנים. אולי הגוף שלי שמתמוטט או רגש אמיץ שמתפרץ כדמעות חזקות שמצליחות לשבור את ה-'S' העמידה.

ואז אני פשוט חייבת, אז אני עוצרת ומכבה את השריפה המתרחשת. אני תולשת את ה-'S', מורידה את הסרט הורוד ממצחי ולוקחת נשימה עמוקה. אני מדליקה טלויזיה, מכבה את הפלאפון, את הגוף, את הראש, את הרעשים והאנשים ועוצמת עיניים, רק לקצת. מבטיחה לעצמי שאת הסיבוב הבא ארוץ קצת יותר לאט ובכל פעם שאראה אורות צהובים כתומים אתקרב כדי להצליח לקרוא את השלט. לפני שמישהו ייפול, לפני שאני אפול, לפני שהעולם ייחרב. לפני שיהיה מאוחר מדי.

// רותם תבור

Your email was successfully saved