אחח, כמה שאני אוהבת לקום בבוקר ולצאת למרפסת בבית החדש שלי. לפתוח את המגירה. להוציא את הטבק. לגלגל סיגריה דקה ויפה של בוקר. לשים אותה בפה ו...
רגע. איפה המצית?

כן כן, אני מהאנשים האלה שתמיד אין להם מצית ואיכשהו אני תמיד מסתדרת. מסתדרת כאשר יש אנשים סביבי, אבל כשאני לבד בבית זו בהחלט יכולה להיות קצת בעיה. אז נשמתי עמוק והתחלתי לחפש. לחפש במקומות הכי הגיוניים בהם אוכל למצוא אחת, וזה לא במקומות הרגילים.
זה בג'ינסים, בתיקים, במעילים, אפילו מצאתי אחת ליד סל הכביסה בשירותים. בסוף אספתי את כולם והיו שם תשעה! תשעה מצתים!

אספתי אותם, הנחתי אותם על השולחן במרפסת וחשבתי מאיפה כל אחד הגיע אלי. אילו מפגשים היו שם ואיך זה בדיוק קרה.
גיא נכנס וראה אותי מתפוצצת מצחוק מול כל המצתים.
הסתכלתי עליו ואמרתי: "בייב. כל המצתים האלו ניתנו לי במתנה!"
"אה... זה בגלל שאת שווה מאמי" אמר באדישות האופיינית והסקסית שלו ונכנס אל הסלון.
"חחח מה? מה הקשר?" זרקתי לעברו.
אבל הוא כהרגלו, זורק איזושהי אמת לאוויר ומשאיר אותי לפענח אותה לבד.

חשבתי מה זה אומר שווה ומה הפריבילגיות שמגיעות עם זה. לא סתם אומרים שלאנשים יפים יותר קל להסתדר בחיים, אבל אם נסתכל אחורה - לא תמיד הייתי יפה. לפחות לא בעיניי. אז חשבתי מה בכל זאת גרם לכל המצתים הללו להגיע לידיי.

אני פשוט מאוד אוהבת אנשים. כל זוג עיניים שאני פוגשת הוא הזדמנות לגילוי. לסיפור. לעוד ידע על החיים.
בחנתי כמה ימים את המילים שלו והתחלתי להבין.
העולם מתייחס אלי מאוד יפה. אנשים מחייכים, אני מחייכת, אני נותנת משהו, ואנשים רוצים לתת לי בחזרה, אני מאירה את החלל לכמה רגעים והם נהנים מהאור שהם מרגישים.

האור הזה הוא מאוד פשוט. מישהו באמת רואה אותם. מישהו מאפשר להם להיות. להיות הם.
וכן, יש בזה גם את העניין שאני נראית לא רע וחייכנית אבל זה לא המהות. זה לא הדבר.
הדבר העיקרי הוא שאני באמת מפנה את הפוקוס שלי אליהם.
אני מתבוננת באמת, שואלת מה יש לאדם הזה לספר לי עכשיו, באיזה מקום הוא נמצא. אני מתבוננת בזה, מחייכת אליו ונותנת לו תחושה שמקבלים אותו לא משנה מה.

׳תהיה טוב אל העולם והעולם יהיה טוב אליך בחזרה׳ זו לא סתם קלישאה. אם באמת תתעניין במי שמולך, תראה את האדם, באיזו אנרגיה הוא נמצא, מאיזה מקום הוא מדבר, תתעניין במקום הזה. אולי אתה יכול לעזור לו, אולי הוא יכול לעזור לך. אולי דווקא במקום שהכי לא חשבת, פגשת חבר. בגישה כזאת העולם מחייך חזרה.

אספתי את כל המצתים ושמתי אותם בצנצנת שקופה. חשבתי לעשות מזה משחק. לבדוק מתי הצנצנת תתמלא לגמרי וכמה זמן זה ייקח, והאם תהיה בה תחלופה של מצתים, ואילו מצתים אני אקח משם ואעביר הלאה.
ובעודי כותבת את הפוסט הזה בבית קפה פנה אלי זוג שישב ליד ואמר: ״סליחה, אפשר אש?״
ואני עניתי להם: "האמת, זה בדיוק מה שבאתי לבקש..."

// רננה ניתאי

Your email was successfully saved