לחלק א'

התיישבתי בחדר ההמתנה שהיה מורכב משורות על גבי שורות של כיסאות. כאשר נכנסו לחדר משפחתה של הפצועה, הם היו בהלם והתיישבו מלפניי. "צריך לספר לרופאים", אמר אביה, "ואז מה? הם לא ירצו לטפל בה" ענתה לו אשתו. "הם מסכנים את עצמם בזה שהם מטפלים בה בלי לנקוט באמצעי זהירות", גער בה. "תאמין לי שהם לא מפגרים, הם עובדים עם כפפות", גערה בו חזרה.

1543800_10152068551623127_508808881_n

 

לחדר נכנס אחד הרופאים. "בוא, צרכים לבדוק אותך", אמר וליווה אותי לחדר ליד, הרופא שהיה בחדר בדיוק פרס גליל של נייר מעל מיטת הטיפולים, "אהלן, אני דוקטור קימחי, שב ותוריד נעליים". "מה הקשר? לא הייתי מעורב בתאונה", שאלתי. "למזלה של הבחורה, אפשר להגיד שהצלת לה את החיים", אמר והמשיך לבדוק אותי עם סטטוסקופ שלא משנה מה הסיטואציה, תמיד אבל תמיד מגעו הקר והמדגדג יגרום לי לצחוק מובך. לחדר נכנס רופא נוסף, הוא לחש לדוקטור קימחי משהו ויצא מן החדר. "טוב חבוב, יש לנו בעיה", אמר ועצר את הבדיקה, "אתה עשית מעשה אצילי, והצלת לבחורה את החיים, אבל ואני בטוח שאתה בתור חובש מודע לבעיות ולסיכונים שיכולים להיווצר כאשר לא שמים כפפות לפני טיפול ולא משנה כמה דחוף המקרה".

"במה היא חולה", שאלתי בביטחון. "אני לא יודע איך להגיד לך את זה", אמר בשקט. "אתה אמור לדעת איך אומרים את זה, אתה הרופא", אמרתי ברעד בזמן שדמעה התחילה לזלוג מעיני. "היא נשאית, הבחורה שהצלת נשאית HIV", אמר וקולו רעד יותר משלי. פשוט קמתי ורצתי משם, עברתי מסדרונות ומחלקות עד שהגעתי ליציאה מבית החולים.

10009699_10152068551488127_47395871_n

 

הלכתי וניסיתי תוך כדי לעצור מוניות, אף אחד לא עצר לי חוץ ממונית שירות שעברה במקום, כשעליתי, הייתי לבד, הלכתי ישר למושב האחורי, הסתכלתי למטה, לבשתי גרביים לבנות שהפכו כבר לשחורות, הבגדים שלי היו מטונפים, וכל מה שרציתי היה להגיע הביתה, לפתע למונית עלו עוד אנשים, אחרי כמה דקות הבנתי שהם עובדי ניקיון של בית החולים שסיימו בדיוק משמרת. אף אחד לא רצה לשבת לידי, כשבאתי להעביר כסף לנהג גם לא הסכימו לקחת ממני את הכסף, אז קמתי וניגשתי לנהג, הבאתי לו שטר של 20. עמדתי וחיכיתי לעודף הייתי כבר מותש ולא יכולתי לעמוד עוד על רגליי, הנהג ביצע סיבוב חד ואני עפתי לרצפה, כולם במונית צחקו. הרגשתי שהעולם קורס אליי, אני בטח נראה להם כמו איזה נרקומן, או איזה חסר בית או אולי נרקומן חסר בית. צעקתי לעברם שיפסיקו ושאני צריך עזרה להגיע הביתה, הם לא הבינו אותי והמשיכו לצחוק. "הלוואי שתמותו", צעקתי. אנשים שופטים אחד את השני בצורה הכי רדודה שיש, חיצוניות. הם לא יודעים מה עברתי היום, הם לא יודעים מה עוד אעבור, הם פשוט שופטים. כל החלומות שחלמתי, כל השאיפות ששאפתי, הכל היה לשוא, מעדיף לחיות ברחוב ולא למות.

//שי בוכמן

Your email was successfully saved