לפני שבועיים, במהלך בדיקה שגרתית, גיליתי שהלב הפועם בי, עליו אני סומך, הוא משענת קנה רצוץ. זה קירב אותי למקום בו אני לא יודע לומר מה יוליד יום; האם אזכה לעוד יום, עוד ארוחה, עוד קירבה, עוד שמחה; למעין חוויה של אין מוצא שמביאה אותי לדמיין את הבלתי אפשרי מחד ולהתאבל על ההסתברות הנמוכה שיקרה משהו לא טוב מנגד.
זו תחושה שקשה להיות איתה לבד וגם קשה לשתף בה, לאור הציפייה שלי שאלו ששומעים אותי ינסו לנחם אותי בניחומי שווא בעוד שברור לי כי התת מודע שלהם למעשה גורם להם את לנחם בעיקר עצמם, מפני חרדת המוות של עצמם וגם אולי מהחשש לאבד אותי.

החלטתי לשתף בודדים אבל אני לא רוצה שיעניקו לי משענת שאין לי, אני לא רוצה שיאמרו לי לא לחשוב על זה, אני לא רוצה שיכניסו לי לראש מבול של קלישאות כמו ׳מחשבה יוצרת מציאות׳ או ׳אל תתעסק בזה׳, שבינן לבין המציאות אין כלום ושום דבר. אני רוצה פשוט לשתף, שיקשיבו ויפחדו איתי ביחד, אבל מנגד גם לא הייתי רוצה את הקיטשיות הריקה והלא מתאימה לרגע בו אני נמצא; כי כשאתה עומד במקום בו אני עומד אתה רוצה בן אדם, לא סטיקר, וכגודל הקושי בו אני שרוי, גודל הצריבה שגורמת שירת הסטיקר הזאת. ועכשיו הלב הזה מייצר אצלי את הצורך ביחסי אמת, ברגעים של פגישה אמיתית; שאף אחד לא יבוא מתוך אשמה וכפייה, אלא כי הוא רוצה להיות איתי, כי הוא אוהב אותי ואכפת לו ממני, והוא יראה נכונות להבין אותי ולא להרגיע אותי, שיתחבר למקום בו הפחד שלי מהמוות מנהל אותי ולא ישפוט אותי ויטיף לי על זה.

שלא תטעו, אין לי כוונה לעורר מצפון, רחמים, אשמה ואי נוחות באף אחד, אני גם לא כותב את זה מתוך בדידות, עצבות או התמסכנות, כי אני לא שם. אני פשוט רוצה שיבינו גם את ההשתוקקות שלי לחיים, לרגעים ולחוויות, אני אוהב, מעריך ומוקיר את כל מי שסביבי ואת מי שמקשיב לי, אני יודע שאוהבים ורוצים בטובתי - אבל יש רגעים בהם המילים הללו רחוקות כל כך ממני ואין לי כרגע מאיפה ואיך להתחבר אליהן. אני במקום בו אני רוצה לכבוש את העולם, אני רוצה לגעת בו ואני מרגיש שבין התמיכה הזו למגע בו המרחק גדול וגדל. המצב מושך אותי למטה ואני רוצה וצריך שיעמדו איתי במקום בו אני נמצא, גם ללא מילים.

זה גורם לי לשאול את עצמי האם יכול להיות שאני שם אנשים במקום בו הם חשים צורך לרצות אותי? ואז, אולי הם עסוקים בלרצות אותי? ואז אין באמת מפגש בין שניים, אלא אחד שמנסה למלא את הכוס של השני כאילו היה המלצר שלו ולא החבר שלו.

הקושי של אחרים להכיל אותי שם אותי במקום של זרות אל מול עצמי, ולפעמים מול האנשים אליהם אני קרוב, אבל מה לעשות - הם לא אני, ולהיפך; החרדה שאוחזת בי היא ממשית, המציאות לפיה אמות אורבת מעבר לפינה ומקשה עלי לעצום עיניים, שמא הן לא ייפתחו. אני פוחד פחד מוות ורוצה לחיות - אלו שני כוחות שפועלים עלי בעת ובעונה אחת, וזה משתק ומשגע.

יכול להיות שהחרדה שלי מלא להתעורר בוקר למחרת וחרדת הנטישה החברתית שקיימת בי מילדות מביאה אותי למקום בו אני מקדם אותן ונותן להם לנהל אותי במקום לדבוק בחיים ולהיצמד אליהם, במקום להמשיך להיות אני ולטרוף את החיים. מה שכן ברור לי זה שכשאתה חפץ חיים כמוני, אתה לא חי עם הוויתור בקלות. צצות בי שאיפות אין קץ שמחברות ביני לבין הרצון לחיות: להיות נאהב, להיות נחשק, לחשוק, ליצור, לרצות, לצאת החוצה אל החיים ולא לתת למוות והפחד ממנו לאחוז בחיי ביתר שאת. אני צריך לבחור לחיות ואני מתכוון לעשות את זה, אם אני באמת רוצה לתת קדימות לחיים על פני המוות.

// שגיא חבושה

Your email was successfully saved