בחטיבה, בשנות ההתבגרות המוקדמות שלי, אמרתי לבחור הראשון שאהבתי כיצד אני מרגישה כלפיו (בדרך לא ממש יעילה או נכונה, אם אני מסתכלת על זה כשחר בת ה-19 - בווצאפ); וגם זה רק לאחר שהבנתי מחברה שלי שהוא אוהב אותי, וקרתה איזו אי הבנה. לא יכולתי או רציתי להמשיך להחזיק את הרגשות שלי בפנים, ובעקבות סיטואציה שקרתה חשפתי את רגשותיי. 

ה"זוגיות" בינינו לא נמשכה זמן רב בכלל, אך אני מודה שעד היום שמור לו מקום בליבי. אולם אז, המחשבות שהובילו אותי לפני שהכרחתי את עצמי להגיד לו איך אני מרגישה כלפיו, היו הפוכות ממה שרציתי לעשות: "לא, הוא זה שאמור לעשות את הצעד הראשון", או "לא, הוא אוהב אותי, נכון? הוא הבן, שיגיד לי, לא ההיפך". 

עברו כמה שנים טובות, ומנערה צעירה בת 13 אני היום לפני צבא, בת 19 וכרגע בשנת שירות (שגם היא מאד ביגרה אותי). היו רק עוד פעמיים בחיי שאמרתי למישהו כיצד אני מרגישה כלפיו או שהתחלתי איתו, ושתיהן קרו ממש בשנה האחרונה. 

העובדה שהעזתי ואמרתי את שהרגשתי, "למרות" שאני הבחורה בסיטואציה, גרמה לי לחשוב על הסטיגמה הזו שנוצרה: שבנות לא "אמורות" או יכולות לגשת לבחור שהן נדלקות עליו, לפי החברה; שבחורה לא אמורה לצלצל אחרי הדייט הראשון ושבחורה בטח לא יכולה להיות זו שאומרת את ה"אני אוהבת אותך" ראשונה או בכלל. בת שעושה דבר כזה - נחשבת פורצת גבולות, שוברת מוסכמות, ויותר מכל - אמיצה.

כשחשפתי את רגשותיי בפני בחור מסוים השנה, וגם כשניגשתי לבחור אחר במסיבה והתחלתי איתו (ובבוקר למחרת גם סימסתי לו ראשונה, כשראיתי שהזמן עובר, ולא רציתי לוותר עליו בכזו קלות) - הרגשתי שהותרתי את שניהם בהלם לאחר השיחה עימם. כאילו הכנות שלי הייתה משהו מפתיע, לא רגיל. 

יש לי חיבור מדהים עם הוריי, ולכן לאחר כל מקרה שיתפתי אותם במתרחש. אבי תמיד אמר לי את אותה התשובה: "שחרול, את בחורה חזקה. בנים מפחדים מנשים חזקות". האימרה הזו אמורה אולי מאוד להחמיא לי, הרי גם אני חושבת שאני אישה חזקה; אבל לפתע תפסתי את עצמי, ושאלתי את עצמי: "האם אם כך זה מה שנחשב חזק?" האם אישה כנה, שאומרת את מה שהיא מרגישה, היא אישה חזקה? זו אחת מהחוזקות שלה? 

כשהייתי במסיבה אחרת, בחור ניגש אליי והתחיל איתי. באותו רגע, דווקא התחשק לי לרקוד עם החברות שלי. אחרי שסיימנו את סשן הריקודים, לא הייתה לי שום בעיה לפנות אליו. החברות שלי עודדו אותי לחכות, בטענה שלפנות אליו בחזרה אחרי שמקודם דחיתי אותו עלול להיתפס כ"נואש" - וממש לא הבנתי למה. הקשבתי להן, פניתי אליו רק אחרי כמה דקות ארוכות (שלי, נראו מיותרות לחלוטין) והוא אמנם מאוד שמח, אולם גם (שוב) מעט מופתע. 

השאלה הראשונה ששאל אותי כשהתיישבנו לדבר בחוץ, הייתה: "מה גרם לך לשנות את דעתך ולבוא אליי?" (כלומר, לא לחכות פשוט שיפנה אליי שוב). במהלך השיחה, כנראה מפתיחותי הרבה, אמר לי שאני בחורה שמסקרנת אותו, שלא פוגשים בכל יום. 

אני מסרבת להיות אחת מהנשים שפתיחות, כנות, ורצון להיות גלויה עם בני המין השני יהיה חלק ממה שיגדיר את חוזקתן. מסרבת לחוש "נעלה" על היותי כנה עם עצמי ועם הסביבה. לא אשקר, אני חושבת שזו אחת התכונות הטובות בי; אבל זו לא תכונה שאם קיימת אצל אישה ומתבטאת בין היתר בתחום הרומנטי, האישה בהכרח צריכה להרגיש חזקה יותר בזכותה. אישה שאומרת את שהיא מרגישה לא צריך להיות דבר מיוחד או "טאבו" כזה שאסור לדבר עליו, או שצריך לחכות איתו עד לרגע האחרון, במידה והבחור לא עושה את הצעד הראשון.

// שחר בן ימיני
 

Your email was successfully saved