אני מנסה. מנסה ומנסה ומנסה בכל הכוח לנשום אוויר. להירגע. אני לא מצליחה. מעטים הדברים שלקראתם אני נשארת רגועה ולא עומדת להתפוצץ.

אני מרגישה. מרגישה את סערת הרגשות שמתחוללת בי כבר כמה חודשים טובים. כזו שרוצה לגמור את הפרק בו אני נמצאת כעת, וכזו שבו בעת לא רוצה לסיים.

אני מרגישה. מרגישה אהבה וייאוש ותסכול. וחוסר יכולת להביע את הרגשות שלי בצורה נורמטיבית. אני מבולבלת. לא יודעת ממה. מכל הקושי שהגיע לפתע והמוות שקצת עוטף את המשפחה שלי ושלך.

אני מתוסכלת ומאושרת בו זמנית. גאה בעצמי על דברים שעשיתי, אבל מתה מפחד שלא יצליחו.
אני רוצה להמשיך להפציץ במה שתמיד הפצצתי, אבל מרגישה שהזמן לחץ על עצור. הוא לא יגיב או יחזור עד שאני לא אמשיך בשלי. 
נגמרת לי ההשראה, נגמר לי הרצון.

סעמק, אני מבולבלת, שוב ושוב ושוב ושוב. כמו גלגל שמסתובב ויודע מה הוא רוצה, אבל יורה חיצים לכיוון לגמרי שונה.
אני רוצה. אני רוצה צבא. להבין כבר מה היא עוברת ומה ההיא לפני חודש עברה. אני אוהבת את שנת השירות שלי, אבל מרגישה תקועה מאחור. מרגישה שהדביקו אותי עם דבק מגע לרצפה, וברגע שאזוז יווצר חור. מי היה מאמין שאומר את המשפט הזה. שמישהו יגיד אותו.

אבל אני מתרגשת מהשירות שלי. ממש מתרגשת. מצפה לו בכיליון עיניים, מצפה לראות עם מה אוכל להתמודד. 
אני יותר מדי במתח ויותר מדי כמו איזה הר געש שמבעבע חזק, עד לרמה שהוא הולך להתפוצץ. ויותר מדי לא נושמת ויותר מדי נותנת את כל כולי, את כל הלב. אני יותר מדי.
אני יותר מדי. וזה כואב.

// שחר בן ימיני
 

Your email was successfully saved