אני מוצפת רגשות בתקופה האחרונה. מרגיש לי שכל כך הרבה קורה ואני רצה מדבר לדבר, מנקודה לנקודה. ערב התיאטרון שלי בשנת השירות, קבוצת העיתון שאני מפעילה, הרצאות בבית הספר, פגישות וסידורים ו... די, אין לי כוח כבר להמשיך עם פרטים.

ובדרך, בתוך הבלגן הזה, יש בן אדם קרוב רחוק בחיי שהלך לעולמו, אירועים בריאותיים בבית שקורים לאנשים שאני אוהבת, געגוע עז לחברות שלא ראיתי שנים, ולבסוף גם אותי. עומדת מותשת, מביטה על עצמי מותשת מהצד.
אני נהנית ממה שאני עושה. כל כך כל כך, אך בכל זאת מרגישה שמשהו חסר. שאני לא שלמה. שאני רוצה עוד כל כך הרבה ולא מספיקה.

הייתי רוצה יותר לכתוב, לחלום חלומות, לצאת למסיבות... הנה, כבר חלף לו חודש מאז היציאה האחרונה שלי, בה הייתי כל כך משוחררת ובתוך הרגעים הקסומים כפי שלא הייתי מעולם. ביציאה ההיא בה הרגשתי יפה, הרגשתי שווה, וכל הבולשיט שאומרים בסרטים – אבל אני הרגשתי באותו ערב באמת. אני רוצה לחוש את התחושות האלו שוב. ליהנות באמת, ממשהו פשוט שלא דורש מאמץ חוץ מלהיות ברגע.

אני רוצה זוגיות. פאק, כמה אני רוצה אותה. אני לא יודעת למה אבל השנה הזו, הזמן הזה, גורם לי לרצות את זה יותר. שיהיה לי את המישהו הזה שאוכל לפרוק לו כל הזמן, ואז ברגע שקשה אפשר להתכרבל איתו ובזרועותיו ופשוט לשכוח מכולם. 

אני רוצה קצת להתגייס אפילו. בטח כשאתגייס אתחרט על שביקשתי זאת, אבל די, אני צריכה להבין על מה כולם מדברים. צריכה להבין קצת את הסינית הצבאית הזו, להסתכל על עצמי במראה ולהגיד ‘בואנה, אני כוסית במדים’.

אני צריכה שמישהו יאפס אותי ויגיד לי שהכל יגיע בזמנו, שיוציא לי את הקוצים מהתחת. שיגיד לי שלכל דבר יש זמן וסיבה, ושעם כל הקושי בלדחות סיפוקים, זה מה שאני צריכה.
אני רוצה... כרגיל... אלף ואחד דברים. לישון קצת, ל200 שעות ולא לשלוש-חמש כל לילה, לישון באמת. אני רוצה לגמור את היום מבלי להתעלף. לא אקבל את כל זה בטוח, נו טוב, תמיד אפשר לנסות את מזלך ולבקש. 

אפשר, בבקשה?

// שחר בן ימיני
 

Your email was successfully saved