אני זוכר את עצמי בתור נער יושב ומתעד את התאריכים שיצאתי מהארון בפני החברים ובני המשפחה. כל שיחה כזו לוותה בהמון חששות, לבטים ומחשבות של "האם בסופו של דבר יקבלו אותי?". נקודת המוצא שלי אז הייתה שאני "יוצא הדופן" ואני צריך להשתוות ולהיות כמו כולם, והשיחות, כתוצאה מכך, היו דרמטיות ו'כבדות'.
לעומת זאת, היום זה כבר לא Issue בשבילי. אני לא מתעסק בשאלה האם מישהו חיצוני לי יאשר אותי או לא, והעברתי את 'מושכות הקבלה' לידיים שלי. 
אולי גם לצאת מהארון נהיה לי קל, כמו שריר שמתרגלים אותו הרבה והוא מתפתח. היום אני מנסה לחשוב כמה פעמים ביום, בעצם, אני יוצא מהארון. אז אני יוצא מהארון בעבודה, כשמנסים לשדך לי את הבת שלהם או את של השכנה, ואני שואל אם יש איזה גבר לשידוך, בקניות שאני עושה עם הגבר איתו אני חי (כי לראות שני גברים בוגרים בגילאי ה–30 לא משאיר הרבה מקום לספק), כשאני מחפש דירה, כשאני עולה למונית ושואלים אותי אם "יש אישה?", כשאני מדבר עם אנשים חדשים שזה עתה הכרתי, כשאני נמצא בקופת חולים, שאני ממלא טפסים לביטוח חיים, כשאני מחזיק ידיים לבחור ועוד מלא סיטואציות שהפכו אצלי לדבר שבשגרה. 

"אבל אתה לא נראה", הם אומרים לי, ואני מנסה להבין בכלל מה זה "נראה". האם עליי 'להיראות' בצורה מסוימת כדי להיות קל יותר לעיכול? האם זה נכון להצהיר כל הזמן את דרך החיים אותה אני בוחר לחיות לכל אדם? 

אז כן! זה פשוט משפריץ ממני החוצה, כי אני כבר לא יכול להתאפק. "אני הומו", אני אומר בחיוך מלא, ואני יכול ממש לשמוע איך הנוזל יורד להם לאט בגרון, דיי תקוע, משמיע צליל של 'גנג'. הנשימה נהיית כבדה, ויש אי נעימות ומבוכה. וזאת בדיוק אותה המבוכה שכשהיינו ילדים הוחלפה בבריונות בבית הספר, אותה המבוכה שאנחנו קוראים מטוקבקיסטים חשוכים/מרצחים שמצדיקים את שנאתם בשם 'הספר'. אותה המבוכה בגלל חוסר ידע בסיסי שאין לאנשים בגלל דעות שמעלות אבק וצריך לאוורר. 

אז כן! אני מצהיר לכל 'לא דורש'. אני לא מתכוון להיות לכם 'נוח' ולרדת לכם בגרון. אני מי שאני, איך שאני וכמה שיותר. אני לא רואה סיבה להסתיר בגלל שאתם לא מוכנים לשמוע את זה או יש לכם בעיה עם זה. ה"נראות" של קהילת הלהט"ב נמצאת בכל מקום, אז אולי כדאי שתפסיקו עם המבוכה.
עדיין ישנם אנשים שקשה להם עם המושג "הומואים" והיו מעדיפים שלא יהיה בכלל. ובדיוק מהמקום הזה - של "להיות חופשי בארצנו" - יש לנו שבוע, בו כולנו תולים את הדגלים ולא מסתירים – אלא גאים: במי שאנחנו, במה שאנחנו, בדרך שעברנו, בחוסן שפיתחנו, באישיות שגיבשנו, במשפחות הגאות שיצרנו, בחברים המיוחדים שהכרנו, בתרבות הוורודה שייסדנו ובקהילה הצבעונית שמקבלת את כולם. 

כולי תקווה שככל שהנראות שלנו תהיה גדולה יותר, כך זכויותינו יגדלו. ושגם אנחנו נעשה הסטוריה ואוטוטו נוכל לגדל ילדים ולהתחתן כדת ציפורה ורחל במדינת ישראל. 

// שחר מזרחי

Your email was successfully saved