מזה תקופה די ארוכה שאני עייפה. לא עייפות של "לא ישנתי מספיק בלילה" כזו, הלוואי שזה היה זה, יותר עייפה מעצמי. או מהסביבה. או באופן כללי כזה, לא יודעת להגדיר. עייפות של להתחפר מתחת לפוך לאיזה יומיים, לתת לגוף לנוח, אבל בעיקר לתת מקום לרגשות. לתת ללב להאט רגע קצב, להרגע, להקהות רגשות, להשתחרר, לשכוח. 

לנוח מהאין סוף מחשבות האלה על מה יכול היה להיות, למה אף פעם לא נתתי לזה הזדמנות, למה עשר שנים אני שולחת הודעות ומתרגשת משלו, למה הוא תמיד שם בראש ובלב שלי, למה זה אף פעם לא היה הזמן הנכון.

חלמתי עליו הלילה, קורה לי אחת לתקופה, וזה בערך באותה תקופה שגם לו קורה משהו. תמיד זה ביחד, כאילו משהו קוסמי כזה, תמיד הוא מופיע לי בחלום או במציאות או על מסך הטלפון שלי ב02:00 לפנות בוקר. פאקינג 02:00 לפנות בוקר, אני עייפה.
ואז אני מתעוררת ל"כל הלילה חשבתי עלייך". למה? אף פעם לא עשיתי לך טוב מסתבר, כנראה שגם לא עכשיו, אם אתה חושב עליי במקום על אשתך. מי אני ומה אנחנו שהפכנו למקום הזה, לדבר הזה, לכמיהה הזו, לרצון הזה, לאיסור?

עוד לילה עם חלומות מוזרים והחיים אמורים להתנהל כרגיל - עבודה, לימודים, יציאה עם חברות, ערב רגוע בבית... אבל העיניים נעצמות לי וכל המחשבות רצות, אני מרגישה איך זה מלהיט אותי ואיך זה גומר אותי מבפנים, איך זה כל מה שאני רוצה, אבל בדיוק מה שלא. לא רוצה. רוצה. רוצה שלא לרצות. רוצה לשכוח מזה. נרדמת. חולמת. עייפה.

עוד שבוע עבר ועוד כמה שיחות איתך ובסוף פצצה לפנים. עכשיו זה בטח כבר לא יכול לקרות. מילא להכנס בזוגיות, אבל במשפחה? גדול עליי. "מי אני?" אני כותבת לך. "את חלק ממני" אתה עונה. זה מתמצת את הכל.
אז סוף שבוע ואני מחליטה להכנס לפוך לאיזה יומיים, לתת לגוף לנוח, אבל בעיקר לתת מקום לרגשות. לתת ללב להאט רגע את הקצב, להרגע, להקהות רגשות, להשתחרר. אבל לא לשכוח, לא כי אני לא רוצה... פשוט כי אתה חלק ממני.
// שירי אביב
 

Your email was successfully saved