הייתי בדרך חזרה לאוטו, אחרי העקירה השנייה וה-הרבה יותר כואבת, כשראיתי אותו בפעם הראשונה אחרי ארבע שנים. הוא הלך עם בחורה אחרת, שונה ממני באלפי דברים. אמנם עבר זמן ואני בזוגיות אחרת, וברור לי שהוא לא יכול היה לדעת. הוא לא יכול היה לדעת שבדיוק באותו יום רבנו, אני והנוכחי. שהלכתי לעקירה הזו לבד במקום עם מישהו שיחזיק לי את היד ואז הוא עבר מולי ברחוב. איתה.
הוא לא יכול היה לדעת שחמש מילים שלו בשיחת טלפון לפני ארבע שנים ישנו לי את התפיסה עד היום. כי "שירי יש לך חרדת נטישה" נשמע כמו משפט לגיטימי להגיד אחרי פרידה כשאני מתקשרת אליו. בוכה.
גם המורה ללשון בכיתה י' לא יכלה לדעת שהמשפט המזעזע שלה "את לא ראויה להיות בכיתה שלי" יגרום לי לנסות להוכיח כל החיים שאני ראויה. אני ראויה להיות בכל סיטואציה, בכל תואר, בכל מערכת יחסים, בכל חברות, בכל זמן. אני ראויה, אבל הבת ז*** חשבה שאני לא ראויה להיות בכיתה שלה וריסקה לי את הבטחון העצמי, ואני חשבתי שאני לא מספיק טובה באופן כללי מאז.

והנורא, לא יודעת אם מכולם, אבל אחד הנוראיים ללא ספק, היה זה שאמר לי "יש לך לב מקרח". נכון שהיינו רק שנה יחד, אבל כפרה, אחרי שנה זה כל מה שאתה מסוגל להגיד עליי? שיש לי לב מקרח? שאני לא יודעת להביע רגשות? אני, הבחורה שבוכה מפרסומת מרגשת, מכלב עזוב ברחוב וכשכואב למישהו אחר? אני? 
אז אחלה, אראה לך ולעולם מה זה לב מקרח. 
אפסיק ואתרחק ואעלם ואשתוק ולא אראה כלום. 

לא אראה את הכאב ואת חרדת הנטישה ואת הפחד העצום הזה שקיים בי כל הזמן שאני לא מספיק טובה. לא אראה שאני שבורה, שאני עושה את הדברים הנכונים לכולם חוץ מלעצמי, לא אסגיר שאני נמקה מבפנים. לא אתן לכם ללמוד שכל המילים שלכם משפיעות עליי. לא אתן לאפקט לפעול ולפרפר להמשיך להשיק בכנפיו. 

יום אחד שאלת אותי אם אני מאמינה בגורל. עניתי לך שאני מאמינה בדפקט הפרפר ואתה הסתכלת עליי במבט ספק משועשע ספק מסוקרן. 
"זה לא אפקט, כי כל מה שקרה לנו בעבר והשפיע עלינו עד היום... בעצם דפק אותנו. לכן זה דפקט הפרפר".
אבל בין כל הצחוק שלי, המילים שלך, היין שלי, העשן שלך, הנשיקות והליטופים, אני מבינה שכל הדברים הדפוקים שעברנו בחיים הביאו אותנו אחד לשנייה.
וכשאנחנו יושבים במרפסת עם הכלבה שלנו ואתה אומר לי "אנחנו מתחתנים, את קולטת?" אני חושבת לעצמי שיש לי מזל וכל מה שקרה לי בחיים הביא אותי לנקודה הזו. אני טובה לבד ועוד יותר טובה ביחד, אני ראויה לכל הדברים, הטובים והרעים, שקורים לי. חרדת הנטישה לימדה אותי להיות ולאהוב את הלבד, הרצון להוכיח שאני ראויה הפך אותי למוצלחת, ולב הקרח לימד אותי שאי אפשר להסגר בפני הקרובים אליי ושבסך הכל צריך לדעת בפני מי להפתח ומתי.

אני פותחת ידיים ומוכנה לחבק את כל הדפקטים שלי... ושלך. אנחנו מתחתנים. אתה קולט?"

// שירי אביב

Your email was successfully saved