חניתי את האוטו ברחוב מקביל ודוממתי את המנוע. עכשיו נשמעו רק פעימות הלב ההולכות ומתגברות שלי. הודעה מהבהבת על המסך "אל תתדפקי בדלת" עם מספר קומה ודירה. פעימות לב מתגברות פעם נוספת. אני לא מסוג הבחורות האלה, חשבתי לעצמי, אף פעם לא הייתי, אפילו כשניסיתי ולא הייתי רחוקה משם. משהו תמיד עצר בעדי.

טורקת את הדלת, נועלת את הרכב ומתחילה ללכת. עם ההליכה מגיעות המחשבות - למה את עושה את זה? תסתובבי, סעי לים, זה יעבור. מה רע לך כל כך שאת רוצה להוסיף את זה למצפון שלך? למה ההתעללות העצמית הזו? הבחור הזה אף פעם לא יהיה אהבת חייך, הוא לא רוצה את זה ואת יודעת שגם את לא. את רוצה את אותו אחד שמחכה להודעה ממך עכשיו שאת סולחת, שהכל נגמר ואת באה הביתה.

נעמדת מול הכניסה לבניין ומתנשפת, על אף שלא רצתי. המון בלבול, המון כעס, המון התרגשות. "קדימה, תסתובבי ותלכי מכאן. את לא הטיפוס הבוגד, אף פעם לא היית". עולה במדרגות ולא מצליחה לעצור את המחשבות - איזו מטומטמת, הורסת כל דבר שיש לי, אפילו את עצמי ברגעים שטוב לי. כולם בוגדים ואני מכניסה את עצמי לסטטיסטיקה הנוראית הזו, הורסת זוגיות ואת המצפון הנקי שלי.

מניחה את היד על הדלת, נושמת נשימה עמוקה ופותחת, לא יודעת מה לצפות שיקרה מרגע זה והלאה. מזיזה את הדלת מעט ולא רואה אף אחד, רק סלון עמום וריק. "היי, אני כבר בא, כנסי", שמעתי אותו מהמטבח.

נכנסת לסלון בשקט, מתיישבת על הספה רועדת. לא כל כך קר אז כנראה שזה מזה. בינתיים מנסה להבין אם זו ההתרגשות שמשאירה אותי, או מה שהיה בנינו פעם... ואולי זו פשוט התשוקה, להתמכר למשהו חדש-ישן ואסור. מה שבטוח, עם מילים או בלי, הרגש הזה אליו שורף אותי מבפנים. שורף את המצפון, שורף את ה"אני מאמין", שורף את היותי ילדה טובה של אבא. ועדיין משאיר אותי לשבת בסלון שלו, רועדת ולא מקור. הוא נכנס דקה אחרי עם בקבוק יין אדום ועוד בקבוק יין לבן ושתי כוסות, מסתכל עליי ומחייך. כמו תמיד, הוא לא צריך מילים כדי לדעת אותי.

"החלטנו לקחת הפסקה, אז טכנית זו לא בגידה", אני אומרת לו והוא רק מתיישב לידי וממשיך לחייך. "גם ככה מוזרה לי כל הסיטואציה של להיות איתך לבד שוב בחדר אחד קטן, תפסיק עם החיוך הזה", אני מחייכת אליו חזרה. החיוך שלו כבש אותי מהפעם הראשונה שנפגשנו והוא יודע שזה כל מה שהוא צריך כדי להשאיר אותי בסביבה. לא בקטע של ילדה קטנה ומאוהבת, יותר בקטע המסתורי - הרי כל כך הרבה פעמים שנאתי אותי, כל כך הרבה פעמים נמשכתי אליו, כל כך הרבה פעמים רציתי לשלוח את ההודעה שתביא אותי לכאן וכל כך הרבה פעמים פחדתי מזה.

אני ממשיכה להסתכל עליו ולשתוק, לחשוב מי יעשה את הצעד הבא ומה הוא יהיה. אפשר לחתוך את האוויר בנינו עם סכין והיא אפילו לא צריכה להיות כזאת חדה. "אם תרצי אסניף אותך, אלטף אותך, אנשום אותך עמוק", הוא אומר עם מבט חד לתוך העיניים שלי, "ואם תרצי אשב ואקשיב לך". הלוואי וידעתי מה אני רוצה מעצמי וממנו.

פעימות לב, נשימות קצרות, מבט מבולבל ומסוקרן יחד. מנסה בכמה רגעים קצרים להחליט איך להגיב ומה לעשות.
"תזמוג לי מהאדום בבקשה".

// שירי אביב

Your email was successfully saved