מערכה ראשונה
התעוררתי על הרצפה כשחמש בנות מסתכלות עליי מלמעלה. לקח שניה להתאפס ועוד שניה להתחיל לצרוח. אני לא יודעת אפילו אם התחלתי לצרוח מתוך הכאב או מעצם העובדה ששני שעמדה מעליי צרחה ובכתה והתחילה לרוץ בכל הסטודיו. עשר אצבעות ברגליים שהתכנסו לתוך עצמן... או במילים אחרות, הלך החלום, בלרינה אני כבר לא אהיה.
קפיצה, סיבוב באוויר ונחיתה אחת לא נכונה ריסקה לי עשר אצבעות לכמה עשרות חתיכות של עצמות, ריסקה את הבטחון העצמי והכי כואב, את הרצון להיות רקדנית. שלושה חודשים בבית בלי היכולת ללכת גרמו לי לחשוב מה אעשה עכשיו.
אז התחלתי לכתוב.
מערכה שנייה
הכרנו בצבא. הוא כבר היה קצין ואני רק קיבלתי את הדרגות והתרגשתי, כל כך התרגשתי.
היה לו חיוך שובה עם גומה אחת וכשהוא פנה אליי היה לי פיק ברכיים וכנראה שגם גמגמתי.
בדייט הראשון שלנו התלבשתי מזעזע, אני יודעת להגיד את זה בדיעבד, כי הוא צילם אותנו. "אנחנו צריכים תיעוד לנכדים, איך סבא וסבתא נראו בדייט הראשון שלהם".
ארבע שנים של אהבה מלאה תהפוכות. אהבתי אותו בכל חלק בגוף שלי, בכל מילה שלי, בכל מבט, בכל דמעה. גם בדמעות הרבות ביום שהוא נפרד ממני עוד אהבתי אותו. ואז כעסתי. ואז שנאתי. ואז התגעגעתי.
אז התיישבתי לכתוב.

מערכה שלישית
אלמוג שלח יד לשולחן שלי ופתח את המחברת.
"מה נראה לך שאתה עושה?! זה אישי!" צעקתי עליו.
אבל הוא גבוה וחזק ממני ובעיקר שם עליי קצוץ, אז הוא עמד עם ידיים למעלה והתחיל לקרוא בזמן שאני קופצת ומנסה בחוסר אונים לקחת ממנו את המחברת.
"בואנה זה ממש טוב, את צריכה לפרסם את זה איפשהו", הוא אומר לי. "זה לא יעניין אף אחד" אני אומרת בזמן שהוא עושה משהו במחשב.
עוברים להם כמה ימים ואני מקבלת טלפון, רוצים לפרסם את הפיילוט, שאלמוג שלח, מסתבר. כל כך התרגשתי שפשוט לא התאפקתי.
פתחתי את המחברת ולא הצלחתי להפסיק לכתוב.

מערכה רביעית
נכנסנו למונית ולא הפסקתי לדבר. על שטויות בעיקר.
"את לא צריכה להתרגש כל כך, סה"כ כמה אנשים חדשים. את תהיי בסדר".
כל כך הרבה אנשים חדשים. פרצופים לא מוכרים, חיוכים מובכים. בין שלוק מהיין לבין מבט על הסובבים היא נעמדה מולי עם אודם אדום בוהק וצעקה "את שירי אביב???"
כל כך נבהלתי שכמעט פלטתי את היין. מהמבט המבוהל שלי היא כנראה הבינה משהו שאני עוד לא הבנתי, אבל לא איחר היום. הודעות יום יומיות, שיחות חופרות, פגישות מצחיקות, רגעים מרגשים. 
עוד אחת שהצטרפה למפגש ספונטני בערב, עוד אחת שאספה אותנו וסחפה אותנו באופטימיות האינסופית שלה, עוד אחת שזרמה איתנו לים. כולן נשארו וזכיתי בהן, חמש בנות שהתחברו בזכות שמשהו בחיים גרם להן להתחיל לכתוב.
אני מתרגשת כשאני חושבת על הזכות ביחסים איתן בזמן שאני כותבת עליהן.
מערכה אחרונה
לפני כמה ימים עמדתי לצידו והבטחתי לו שאהיה עזר כנגדו כל החיים.
פעם הוא היה שולח לי שירים, הייתי מחכה להודעות שלו בקוצר רוח, מפענחת כל מילה.
המילים, שלי ושלו ושל כל הזמרים, הן אלו שהכירו בנינו.
ביקשתי שיעזור לי עם כותרת והוא ביקש את ידי.
לפני כמה ימים עמדתי לצידו והבטחתי שאהיה לו.
זה מה שהכתיבה עשתה בשבילי. במקום שהעולם יכתיב את חיי, הכתיבה לקחה פיקוד וסללה את הדרך. פתאום כבר אין צורך בעט. לא נגמר בו הדיו והוא עדיין כותב מצוין. פשוט כבר אין צורך.
הלב רגוע והיד נחה והעיניים צוחקות והשפתיים מחייכות מכל השפע שהכתיבה הביאה איתה.

הוילון ירד, ואולי בעצם רק עלה... אז לבנתיים, אני מניחה את העט.
// שירי אביב

Your email was successfully saved