מעונן לנו בלב. לא מבחוץ, דווקא היה בהיר בימים האחרונים, ולי האפור מאפשר מרווחי נשימה שהשמש מונעת. אני מדברת על הקור שמבפנים, על האדישות, הנקמנות, העיניים העצומות לרווחה.


בימים האחרונים קרו שני דברים במקביל, לכאורה ללא קשר, אבל לי הם האירו מדרון תלול מאוד בו הרגשתי שאני צונחת.


הראשון קרה בשישי- הפיגוע בפריז. אני בכלל לא מנסה למצוא מילים לתאר את זהמה שמטריד אותי זה מה שקרה אחר כך- הוול שלי התפצל במהירות מסחררת; מצד אחד היו אלו שנצבעו בדגל צרפת כהזדהות, ומצד שני היו אלו שבזו להם.


על כל תמונה כחולה-אדומה-לבנה היה אחד ששאל מה לנו לבכות על מר גורלם, כשגורלנו כזה כל יום. זה מבלבל אותי. למה קשה לנו לקבל ולכבד כאב אחר, מבלי שהוא יבוא על חשבון כאבנו שלנו? זה שהעולם עיוור למצב שלנו הפך אותנו לכהיי חושים? לאדישים כלפי סבלם של אחרים? בוודאי שאם נאסוף את קורבנות הפיגועים שלנו נגיע למספרים גדולים מבצרפת, זה עדיין לא מעלים את העובדה שבבוקר 127 אנשים קמו, ולמחרת הם כבר לא. בתור אלו שחיים את המציאות הזאת במשך יותר מדי שנים, אנחנו יכולים לגלות מעט הבנה, מעט חמלה, עבור אלו שחיים אותה היום. דינם של אדישות וחוסר הבנה אינו מוות.


tumblr_nxt3kxpT1x1qass69o1_500


הדבר השני, שטלטל אותי אפילו יותר, היה ההתאבדות של מאי פלג. לאלו שאינן יודעות, מאי הייתה אישה טרנסג׳נדרית בת 31 מירושלים, שעמדה עד לפני שנתיים בראש הועד המנהל של הבית הפתוח. לא הכרתי אותה באופן אישי. ראיתי אותה לא מעט פעמים, במצעדים, בבית הפתוח, בברים של הקהילה... אבל אף פעם לא החלפנו מילה. זה לא שינה מבחינתי, כי בראשון בבוקר, כשפוסט אחר הספד שטפו לי את הפיד, הכאב היה אותו כאב.


חברים מהעבודה לא הבינו למה. הרי אני לא מכירה אותה, וזה לא שהיא נרצחה. את הכאב אחרי הפיגוע במצעד הם איכשהו הצליחו להבין, אבל היא התאבדה, אז למה זה כל כך משפיע עליך? זו החלטה שלה, אחריות שלה, אף אחד לא דחף לה אקדח לרקה.


מאי פלג מאי פלג


איך מסבירים למי שחי בנוחות בלתי מוגבלת, שלא מכיר כאב כזה, שונות כזו? אני יכולה לנשוך את השפתיים ולנסות להסביר יפה שיש גבול לכמה חרא החיים יכולים להאכיל אותך מבלי שתשברי, שאי אפשר להגיד שאישה שבילתה את מרבית חייה במאבק נגד הסיוטים שלה, שהיא אשמה בחוסר היכולת לחיות אותם יותר. זה לא שכיף להיות טרנסית פה, זה לא שמקבלים ומחבקים אותן מיד. זה שפאקינג 41% מהקהילה הטראנסית מנסה להתאבד זה שולי. זה שטראנסיות חוות אלימות מינית יומיומית זה כנראה אשמתן, לא? הן לא יכלו לספוג את זה ולהישאר זכרים. הן היו חייבות ללכת נגד מה שנוח לחברה שלנו לראות, ולדחוף לנו את זה בעיניים. לא?


ביום שבת התאבדה אישה חזקה, שעשתה כל כך הרבה בשביל הקהילה הלהט"בית והטרנסית, שלא וויתרה על האמת שלה ונלחמה בכל הכח בשביל הזכות להיות מי שהיא. האישה החזקה הזו עברה אלימות מינית קשה, אלימות נפשית בלתי נתפסת, מחלות נפשיות בהן משרד הבריאות לא השכיל להכיר ולטפל. היא הלכה כי היא לא יכלה יותר. היא השאירה שני ילדים קטנים, אינספור חברות ומורשת שאי אפשר להתעלם ממנההיא ביקשה, במילותיה האחרונות, שנקבל האחד את השניה.


גם אני מבקשת, שבתוך כל התוהו בו אנחנו חיים, נוכל למצוא בעצמנו מעט חמלה. אחרת מה הטעם בחיים האלו?



// שירן ברי

Your email was successfully saved